פגשתי בה, עיניה היו עצובות, שאלתי אותה לפשר העצב. היא ענתה לי, פספסתי אותם. שאלתי אותה את מי פספסת? והיא ענתה לי את הורי! נדהמתי , איך אפשר לפספס את ההורים? תאמיני לי אפשר. כשהייתי צעירה הם נראו לי נודניקים, כל פעם שהייתה לנו שיחה קצת יותר אינטימית והזכירו את המשפחה שלהם משם הייתי מוציאה אנחה מפי ואומרת שוב פעם סיפורי שואה. עד שהם הפסיקו. הבינו שאין עם מי לדבר. היום הגעתי לגיל שלהם והילדים שלי שצריכים פרטים לעבודות השורשים של ילדיהם , או לטיול לפולין למחנות מבקשים ממני פרטים. ולפעמים הם רוצים לדעת על הדורות הקודמים, סתם כדי לדעת מאיפה הגיעו, ואני פשוט לא יודעת. כי לא רציתי לשמוע, כי זה הפחיד אותי, כי לא הייתה לי סבלנות. רק עכשיו כשאני כל כך מתגעגעת אליהם, אחרי שנים שהם כבר לא אתנו, אני מבינה שהפסדתי. תגידי גילה את תוכלי לחקור ולמצוא משהו עליהם? ואני מסתכלת עליה וחושבת איזה מזל יש לאחיות שלי שאני כל כך אהבתי להקשיב לסיפורים של אמא, עכשיו לפחות להן יש אל מי לפנות.