בואו נדבר רגע על "חייבת לעשות": הו, שלום לך קורונה -רכבת הרים מטורללת שכמוך שאילצה אותי לעשות חישוב מחדש בכל תחום אישי ועסקי בחיי. אני כמובן המשכתי הלאה, כמו כל אם ואישה בישראל. התלוננתי, התבאסתי, חיכיתי שיעבור ותכננתי עוד לבינתיים. אחרים אמרו לי – כל הכבוד לך! אבל לי זה עבר מעל הראש, כי ידעתי את האמת הנוראה ש... אני אכזבה אחת גדולה. מדוע? בפשטות, כי הייתה לי רשימה ענקית של דברים אותם אני "חייבת": לעצמי, לבית, לילדים וכמובן לעסק שלי שרק התחיל להתאושש מהגל הקודם. ואני הקטנה, במקום לעבור פרט פרט ברשימת "החייבת" שלי ולבצע את המשימות עד תום – לא הספקתי. ואז הגיעו האשמה, הבאסה והדכדוך – כי איך אני לא הצלחתי? הרי אני מלמדת אחרים איך לקדם את העסק שלהם ולי אפילו לא היה כרטיס שנה טובה דיגיטלי מושקע כדת וכדין? אז בכרטיס הברכה המפונפן שתכננתי הצלחתי לעצור ולא הוצאתי אותומאל הפועל. ותודה לא-ל על כך. חלילה לא מזלזלת באלו שהצליחו והשקיעו – אבל פתאום הבנתי שקצת איבדתי שליטה על חיי ולא בשל הקורונה, אלא בגלל ה"חייבת". ישנו גבול בין "חייבת" ל"רוצה" ודובר עליו כבר רבות על ידי מאמנים מפורסמים וגדולים ממני. ובכל זאת, הטשטוש פה כל כך מתבקש שהוא קורה מעצמו וגורם לנזק. "החייבת" הוא מטבע בעל שני צדדים רעילים – מצדו האחד מתגוררת הגנרלית הזו שדורשת ודורשת לעמוד בסטנדרטים על אנושיים ומהצד השני – האכזבה. איך שלא תזרקי את המטבע הזה, בסופו של דבר הוא ינחת על הצד שישאב ממך את כל האנרגיה וחדוות העשייה שלך. אז מה לעשות? "חייבת" – חייב ללכת. למילים שאנו אומרים לעצמנו יש כוח ענק שיכול לבנות ולהרוס אותנו. אז מה אפשר לומר במקום "חייבת?" רוצה. יכולה. מקווה. חולמת. מתכננת. אני שמה את עצמי במרכז כדי שאוכל להעניק לאחרים וכשהדברים נעשים קשים מדי או לא ברי ביצוע באופן זמני אני – משחררת. אז אישה יקרה: קחי נשימה עמוקה, התבונני על הישגייך העל אנושיים בתקופה הזו ותחגגי כל אחד ואחד מהם. חג שמח!