לפני זמן מה אחד הסופרים האהובים עליי פרסם באינטרנט את הטיוטה הראשונה לאחד הספרים הידועים והמוצלחים ביותר שלו. ספר שאני ממש אוהבת.

קראתי את הטיוטה, והיא הייתה גרועה: קלישאות, עלילה מבולגנת ומפוזרת, ובכלל מה לא ברור מה הדמויות רוצות ומה הכותב רוצה ועל מה הספר בכלל.

הפער בין הספר הסופי והמעולה שקראתי ובין הטיוטה הבוסרית היה עצום.

וזה היה מרגיע.

כי זה הראה לי שגם ספר מעולה, שכתב סופר מעולה, מתחיל כטיוטה גרועה.

אחד הדברים שמונעים מהרבה אנשים לכתוב הוא הפחד להיות "לא מספיק טובים". הם משווים את עצמם לסופר/ת האהוב/ה עליהם, רואים מה הם עצמם כתבו ואיך הספרים שהם אוהבים כתובים, ואומרים לעצמם שזה פשוט לא מספיק טוב. שהם לא טובים כמו הסופר ההוא והסופרת ההיא, עובדה שהטקסט שלהם הוא ברמה של פח זבל, והסופרים ההם שהם אוהבים מפיקים זהב מהמקלדת.

החשש הזה מוביל ל"תסמונת הדף הריק": אנשים שיושבים מול דף לבן חלק, משתוקקים לכתוב, אבל לא מעיזים, כי הם מרגישים שלא משנה מה יכתבו, זה פשוט לא יהיה מספיק טוב.

דרך אחת להתגבר על על זה היא פשוט ללכלך את הדף: לקשקש עליו, להקליד אותיות אקראיות לה'חקל'מלהמ' במקלדת. לשחרר מהלבן המבעית – וזה משחרר גם את המוח.

עוד דרך היא להבין שטיוטה גרועה היא חלק מהתהליך. כל ספר – כן, כל ספר – מתחיל כטיוטה גרועה. הספר המעולה שקראתם עבר לפחות שני סבבים של עריכה ספרותית (או אפילו עשרה), ואחר כך גם גם עריכה לשונית והגהה. להגיד שטיוטה ראשונה היא פחות טובה מספר בגרסתו הסופית זה נכון, אבל נכון כמו שילד בכיתה א' פחות חכם מילד בכיתה י"ב. שניהם רק בתחילת הדרך.

תזכרו דבר אחד: את הטקסט בראש שלכם אי אפשר לשפר, פשוט כי הוא לא קיים. והוא יהיה קיים רק אם תסכימו לשחרר מהציפייה שיצא מייד מושלם. זה לא, וזה בסדר גמור.

בלי ללכלך את הידיים, בלי לקבל את הטיוטה הראשונה והגרועה שלכם, לא תצליחו להפיק זהב מהמקלדת שלכם. רק ככה מתחילים.

תרשו לעצמכם. תשחררו. תכתבו גרוע.

יש לכם טקסט גרוע? מוזמנים לדבר איתי ונשפר אותו יחד :)