עיינתי השבוע עיון רב באוסף השירים של אברהם חלפי, שירים ב, בהוצאת הקיבוץ המאוחד. העיון נבע מכך שסוף סוף הבנתי שבשיר 'עטור מצחך' (שלא שייך לספר זה) מופיעה השורה: "אך למי שתהיי חייו מלאי שיר." שורה אלמותית שאיכשהו שמעתי עד היום מעט אחרת. עכשיו משנודעה לי תפארתה, נפעמתי.

מבחינתי חלק מהשירים של אברהם חלפי הם מן טיוטות לשיר האמיתי שפתאום מזנק החוצה. אלו טיוטות שלא פעם מנסות להקיף את המוות, בלי להגיד נואש. ובכול זאת עיסוק תמידי במוות יכול לעייף ולהוציא מאיתנו אך ייאוש. מבחינתי יש בחלק מן השירים שקיעה רבה מידי בנושא, אלא שפתע מגיעים שיאים, בדרך כלל מתומצתים להפליא, לעיתים נינוחים מעט יותר של שירים נפלאים רבים.

חלק מהשירים האלו הולחנו, חלקם לא. שיר כזה, שלמיטב ידיעתי לא הולחן הוא 'אני שבי' שנמצא בסמוך לשיר המיוחד ובעל הדימויים הקסומים 'אדם תולה את אתמולו'. בשיר 'אני שבי' מקיים אברהם חלפי את מאבקו האיתן של המודע האנושי בגזרת חדלונו. אתה יכול לדמיין אותו יושב בשעת לילה מאוחרת אשמורת שנייה נושקת לשלישית מבקש להירדם ותחת זאת כותב: 

"אני שבי מרחם 

על עצמו-

אחד מגוחך מגוחך שכמוהו. 

עולם 

כמעט

כבר מחה שם עצמו-

וזה רחמים מרחם על עצמו.

אדחפנו לתוך סמרטוטי 

לבל ישמע קולו.

יום-יום, לילה – לילה נופלים פה מתי 

והוא אך אני, 

רק אני

כולו-

מה כולו 

אם לא רעד בהול של קולו

 

שנטרף."