מחשבה ורגש הם שניים מהמושגים בהם אנחנו משתמשים כדי לתאר את העולם הפנימי שלנו. אלו מושגים כמעט אינטואיטיביים שבהם אנחנו מתארים את הווייתנו, את עולמנו הפנימי.

האם אנחנו מאמצים שני מושגים אלו אחרי שכבר בגיל צעיר אנחנו מתרגלים לשמוע אותם מהסובבים אותנו, או שאנחנו מעצבים אותם בעצמנו כתוצאה ממין מחקר פנימי יומיומי, שאנחנו מבצעים על עצמנו ושאלו תוצאותיו?

כך או כך לא פעם אנחנו רואים את העולם המחשבתי, הקוגניטיבי כעומד מול העולם הרגשי, האינטואיטיבי, הפזיז, חסר העכבות שמבקש לחוש ולהרגיש; את הכעס אנחנו מבקשים לרסן בכך שאנחנו מייחסים לו העדר תכליתיות ונזקים ארוכי טווח. את השמחה אנחנו מבקשים לעדן, שכן אחריתה לא פעם מתסכלת, מאכזבת ומבטלת את אותה שמחה, וכן הלאה. ומן הצד השני, השני אנשים שכלתניים נתפסים לא פעם כקרי מזג וחסרי ספונטניות.

יחד עם זאת הסתכלות על שני מרכיבים אלו של העולם הפנימי כסותרים האחד את השני מטעה. בדרך כלל העולם הרגשי תומך בזה הרציונלי, המחשבתי וממריץ אותו. מורה שאנחנו אוהבים, שיעור שבו חווינו תחושת אושר, אירוע ששימח אותנו, יעוררו בנו מוטיבציית יתר ללמוד ויחדדו את זיכרוננו. משהבנו דבר מה נשמח בהבנתנו עוד, ושמחה זו תחדד יותר את הבנתנו. פרץ הרגש שקול ליצירתיות, חגיגיות, והוא מסייע בידי המחשבה ולמעשה הוא חלק בלתי נפרד ממנה.