לפני 30 שנה פלוס, בפעם הראשונה שנכנסתי לחנות ARTA  בנחלת בנימין כדי לקנות חמר לפיסול, לא היה לי מושג שיש סוגי חומר שונים, שיש חנויות  שמתמחות בזה ושבעצם יש אפשרות לשרוף את היצירות כמו קרמיקה אם לא יוצקים אותם. כאשר יצרתי בתלת ממד קודם, השתמשתי בבד וקרטון   (למדתי עיצוב אופנה ,ציור, הדפס, ועוד כמה דברים נלווים) .  החמר פשוט חיכה לי.

זה התחיל מהתלבטויות ויום חופש שלקחתי מהסטודיו לעיצוב בגדים. נסעתי הביתה (אז הבית היה בעג'מי, יפו) וישבתי בחצר ופיסלתי.  יצרתי כמה פסלים מתוך מצב הרוח שלי, ההתלבטויות שלי והחיבור  הטבעי  לחמר- הרגיש כאילו תמיד היה. אהבתי את מה ש"נוצר מעצמו", והלכתי לחפש לי קורס פיסול.

את הרגע הראשוני הזה של המגע הבלתי אמצעי עם חמר ("מה לקחת יום קייטנה?" שאלה אותי היועצת הארגונית שבעצם העלתה בי את כל השאלות ששלחו אותי לחצר עם החמר) אני זוכרת כל פעם שאני לוקחת לידיי גוש חמר. הרגע בו אני מתחברת לא רק לחמר, אלא לקשר שלי עם מה שאני לשה בתוך עצמי.

יש עבודות שאני מתכננת ויוצרת מתוך רעיון,  משהו שראיתי בדמיוני  או משהו שביקשו או הזמינו. אבל רב העבודות שלי נעשות מהבטן, הן  מונעות מצורך ונכונות ללכת עם מה שיבוא מתוך המפגש עם החמר - לאן שזה לוקח אותי. אינטואיטיבי. כמו אז בחצר ביפו בפעם הראשונה. 

חמר - אדמה, מחבר אותי לכאן ועכשיו. נכון שלקרמיקה יש חוקים, תהליך שלא באמת ניתן לדלג עליו, אבל קודם כל המגע עם החומר ראשוני , אינטימי. יצירה מהבטן - משחרר, מאפשר, ומוביל לתשובות לשאלות שעדיין לא שאלתי.

ובסופו של דבר,  אם היצירה מדברת גם לאחרים, מעבירה את המסר שלה, או פשוט יפה ואסתטית –  אני מאושרת כפליים.