בדרך כלל כשמקבלים מסמך לתמחור, הצעדים הראשוניים הם -

בדיקת מספר המילים והמרתם לאנגלית, לזמן עבודה, לדפי תמחור.

קריאת המסמך או קטעים כדי לעמוד על הסגנון, רמת הכתיבה, מטרת המסמך, וקהל היעד שלו – וכמות המחקר שיידרש.

ובשלב הזה אני  כמו לפני מרוץ – מחכה לאישור, ליריית ההתחלה כדי להיכנס לזה במלוא הריכוז.

קרוב לוודאי שאם הנושא  מרתק , אני אתחיל לקרוא חומר עליו עוד לפני קבלת האישור להתחלת העבודה. הסכנה היא בכך שנשאבים פנימה, מרותקים  - ולעתים אין גבול ואין זמן.

מתרגמים רבים יסכימו איתי שהמחקר הזה שהוא מלהיב ומחדש ושומר על הצד המרתק של העבודה הזאת, הוא גם אזור הסיכון הגדול שלנו . כאן בדיוק נעלמות שעות אל תוך חלל האינטרנט, תחשיב הכדאיות מאבד משהו מאחיזתו, ואנחנו נוטים פשוט לשקוע בנושא החדש כמו שעושה סטודנט לפני הגשת עבודה סמינריונית .

קורה  שכמה שעות אחר כך אני נזכרת שאני צריכה "לעבוד".

הזמן הזה, שבו אני כאילו לא עובדת, הוא הזמן החשוב ביותר ביצירה שנקראת עבודת תרגום. הוא הזמן שבו המתרגם מרחיב את דעתו, מתחבר עם החומר, הטרמינולוגיה, הרעיונות, העניין . בבואו לעבוד על המסמך שהוא עומד לתרגם, הוא לובש את התפקיד, כמו שחקן במחזה, שמאפשר לו לרדת לעומקם של הדברים ולהיות במקום הנכון להמרת הטקסט לשפה ולמסר שמתאים למקור.

כל פעם משהו אחר, כל פעם משהו מחדש.