היא אך סיימה את התיכון היישר לשירות הצבאי.

השעה הייתה שעת צהריים, והמחלקה שלה הייתה בתורנות מטבח, כשלפתע שלפו אותה החוצה, היא התבקשה לצאת.

מה עשיתי? גלגלי המוח שלה נעו במרץ, היא מנסה לשחזר את כל מה שקרה באותו יום בניסיון למצוא את הסיבה שהיא לבדה נתבקשה לצאת, מה כבר עשיתי?

כשיצאה מחוץ לחדר האוכל הראשי, היא מצאה את עצמה עומדת מול מפקדת המחלקה שלה. לפני שהספיקה להוציא מילה, היא קולטת בזוית העין, דמות מוכרת, עומדת במרכז מגרש הכדורסל לימינה. היא סובבה את ראשה, ובאמת, הוא היה מוכר. זה היה אביה.

ובאותו רגע, הבחינה שהמפקדת שעומדת מולה, מתקשה להסתיר את הדמעות הזולגות מעיניה. עומדת בדממה.

בלי מילה, היא פנתה ללכת לעבר אביה. השניות הבודדות שחלפו עד שיצאו מילים מפיו, הרגישו כמו נצח.

הוא הלך! זה כל מה שהוא אמר. שום שם לא הוזכר ובכל זאת היא ידעה בדיוק על מי הוא מדבר.

היא רצתה שהאדמה תיפתח ותבלע אותה. היא רעדה כל כך חזק... האם זה הגוף שלה או שכדור הארץ רועד ממותה של הנפש התאומה שלה?

היא זו אני.

הוא זה סבי האהוב.

הוא עזב מוקדם מדי.

לנצח ייזכר בזכות החיוך החצוף שלו, לב הזהב, והאהבה האינסופית שלו.

אני מתגעגע אליך.

אוהבת אותך לנצח.

שלך

נכדתך הבכורה.