בשעה שאנחנו ממתינים, אני מנצלת את הזמן לספר קצת עלי ואיך הגעתי למחקר שורשים ודנא, מספרת קצת על בן זוגי והחיפוש אחר ההורים הביולוגים שלו, אנחנו נכנסים למחשב ואני מראה לו איך נראות תוצאות של בדיקות דנא, ומה אפשר לגלות בעזרתן. האוירה נעימה, השיחה קולחת, והשעה עוברת דיי מהר. עכשיו הגיע הזמן.
אני פותחת את הערכה, מסבירה מה יש בפנים, מראה את המשפך שעוזר לאסוף את הרוק ומגישה לו את המבחנה.
"אתה רואה את הקו השחור כאן על המבחנה? אני שואלת
"מה? את כל זה אני צריך למלא ברוק? הוא מתחיל לצחוק. "מאיפה אני אביא כל כך הרבה רוק?"
אני צוחקת. "לא, יש בחלק התחתון חומר מסוים ורק אז הרוק, זה לא הרבה כמו שזה נראה".
אריק לוקח את המבחנה, מסובב אלי את הגב, ומתחיל לירוק.
אני רגילה לזה. משום מה האקט של לירוק לתוך מבחנה מול משהו אחר גורם למבוכה. אני הולכת לשירותים. לא באמת צריכה, אבל זה תירוץ טוב להשאיר אותו לבד בחדר שירגיש נוח יותר. כשאני חוזרת המבחנה כבר מלאה עד הקו השחור כנדרש. אני לוקחת את המבחנה, מוציאה את המשפך, סוגרת בפקק שקוף שמכיל בתוכו נוזל תכלת. החומר המשמר.
אריק מתבונן בנוזל התכלת מטפטף לאיטו לתוך המבחנה במבט מהופנט.
אני מחייכת לעצמי, הוא מזכיר לי מבט של ילד שרואה קסם בפעם הראשונה בחייו.
"את לא נגעלת לגעת בזה?" הוא שואל אותי בפליאה.
"ממש לא" אני עונה. "מבחינתי זו לא מבחנה של רוק שאני מחזיקה ביד. זו תעלומה"
כשנוזל התכלת נמצא כולו במבחנה, אני מוודאה שהיא סגורה היטב, מנערת כמה שניות, מכניסה לשקית הניילון הייעודית ואז לקופסא, סוגרת בדבק הדו צדדי שמחובר לקופסא. וזהו. החלק הטכני מאחורינו.
"מה עכשיו? אריק שואל.
עכשיו לדואר ונחכה לתוצאות.
הוא לוקח עוד נשימה עמוקה. מדליק עוד סיגריה.
"היתה איזה הצעה לכוס קפה? הוא אומר ומחייך.
"קפה אחד בדרך" אני עונה ופונה למטבח.
לפני שהוא עוזב, הוא חותם על כל האישורים בכדי שאני אוכל לדאוג ללוגיסטיקה עבורו. האתחול של הערכה, המשלוח בדואר, ואצור איתו קשר כשתגענה התוצאות.
חודש וחצי עוברים, במהלכם כמעט לא שמעתי ממנו. אני מצידי עידכנתי אותו בכל פעם שעיבוד הערכה עבר שלב. ואז חודש וחצי אחרי המפגש שלנו, הגיע המייל המיוחל.

יש תוצאות.

בשעה שאנחנו ממתינים, אני מנצלת את הזמן לספר קצת עלי ואיך הגעתי למחקר שורשים ודנא, מספרת קצת על בן זוגי והחיפוש אחר ההורים הביולוגים שלו, אנחנו נכנסים למחשב ואני מראה לו איך נראות תוצאות של בדיקות דנא, ומה אפשר לגלות בעזרתן. האוירה נעימה, השיחה קולחת, והשעה עוברת דיי מהר. עכשיו הגיע הזמן.
אני פותחת את הערכה, מסבירה מה יש בפנים, מראה את המשפך שעוזר לאסוף את הרוק ומגישה לו את המבחנה.
"אתה רואה את הקו השחור כאן על המבחנה? אני שואלת
"מה? את כל זה אני צריך למלא ברוק? הוא מתחיל לצחוק. "מאיפה אני אביא כל כך הרבה רוק?"
אני צוחקת. "לא, יש בחלק התחתון חומר מסוים ורק אז הרוק, זה לא הרבה כמו שזה נראה".
אריק לוקח את המבחנה, מסובב אלי את הגב, ומתחיל לירוק.
אני רגילה לזה. משום מה האקט של לירוק לתוך מבחנה מול משהו אחר גורם למבוכה. אני הולכת לשירותים. לא באמת צריכה, אבל זה תירוץ טוב להשאיר אותו לבד בחדר שירגיש נוח יותר. כשאני חוזרת המבחנה כבר מלאה עד הקו השחור כנדרש. אני לוקחת את המבחנה, מוציאה את המשפך, סוגרת בפקק שקוף שמכיל בתוכו נוזל תכלת. החומר המשמר.
אריק מתבונן בנוזל התכלת מטפטף לאיטו לתוך המבחנה במבט מהופנט.
אני מחייכת לעצמי, הוא מזכיר לי מבט של ילד שרואה קסם בפעם הראשונה בחייו.
"את לא נגעלת לגעת בזה?" הוא שואל אותי בפליאה.
"ממש לא" אני עונה. "מבחינתי זו לא מבחנה של רוק שאני מחזיקה ביד. זו תעלומה"
כשנוזל התכלת נמצא כולו במבחנה, אני מוודאה שהיא סגורה היטב, מנערת כמה שניות, מכניסה לשקית הניילון הייעודית ואז לקופסא, סוגרת בדבק הדו צדדי שמחובר לקופסא. וזהו. החלק הטכני מאחורינו.
"מה עכשיו? אריק שואל.
עכשיו לדואר ונחכה לתוצאות.
הוא לוקח עוד נשימה עמוקה. מדליק עוד סיגריה.
"היתה איזה הצעה לכוס קפה? הוא אומר ומחייך.
"קפה אחד בדרך" אני עונה ופונה למטבח.
לפני שהוא עוזב, הוא חותם על כל האישורים בכדי שאני אוכל לדאוג ללוגיסטיקה עבורו. האתחול של הערכה, המשלוח בדואר, ואצור איתו קשר כשתגענה התוצאות.
חודש וחצי עוברים, במהלכם כמעט לא שמעתי ממנו. אני מצידי עידכנתי אותו בכל פעם שעיבוד הערכה עבר שלב. ואז חודש וחצי אחרי המפגש שלנו, הגיע המייל המיוחל.

יש תוצאות.