"מה אתה יודע על בדיקות דנא" אני שואלת את אריק

בקול מהוסס הוא עונה: "כלום"

חיכיתי רגע, לאפשר לו לנשום.

היה ברור שכל המעמד הזה לא נוח לו. 

יכולתי לראות את המבוכה שלו, הוא לא ממש ידע מה לעשות עם הידיים, רגע הן בכיס ורגע אחרי הוא יושב עליהן, כמו מנסה להחביא אותן שמא יסגירו משהו.

בחור צעיר, בשנות השלושים המוקדמות, נע בכיסא בחוסר נוחות, כן אני יודעת שכיסאות העץ לא נוחים במיוחד לכן ריפדתי אותם בכריות רכות , אך נראה שאלה לא רפדו מספיק את המבוכה שלו.

כתפיו שמוטות מעט, הוא לא מסתכל לי בעיניים, המבט נראה כמו רוקד הורה על הרצפה עליה עמד הכסא שלי מולו.

"אז איך הגעת אלי?" אני שואלת בזהירות

"

חבר שלח אותי אליך, הוא לא הסביר יותר מידי,  רק אמר שאני צריך לדבר איתך" הוא עונה בקול שקט.

אוקי. אריק, אתה יכול לספר לי קצת על עצמך, ומה אתה מחפש? אני מבקשת בזהירות.

הוא משתהה מעט.

"אכפת לך אם אדליק סיגריה?" הוא שואל

"תרגיש בנוח" אמרתי , אני אדליק אחת איתך (בשביל החברותא ויותר כי גם אני הרגשתי צורך להחזיק אחת).

אנחנו יושבים בשקט, מעשנים, ואני ממתינה שיתחיל לדבר, מקווה שעשן הסיגריות ישמש מיסוך מגן ביני לבינו והוא ירגיש בטוח מספיק לספר לי קצת כדי שאבין מה הוא רוצה, ועל מה מדובר בכלל.

עוד דקה ארוכה עוברת.

"אני מאומץ" הוא אומר ומשתתק. כאילו הטיל פצצה ועוצר רגע לבדוק מה הנזק.

אני חשה הקלה ואומרת לעצמי "זהו?" כי עם המתח שנבנה באמת חיכיתי למשהו שיפיל אותי מהכסא. 

למרות שהיום, לאחר חמש שנים, כשעל בסיס שבועי אני פוגשת סיפורים ששום מפיק הוליוודי לא יכול להמציא, קשה להפתיע אותי. היום אני יודעת שאין דבר כזה סיפור הזוי כי הכל אפשרי.

"ואתה מחפש את ההורים הביולוגים?" אני שואלת את המובן מאליו

"כן" הוא עונה ומשפיל מבט.

יש משהו מסתורי ולא ברור בכל ההתנהלות שלו.

לאורך השנים ישבו מולי לא מעט בוגרים שאומצו. הסיטואציה הייתה בדרך כלל מלאה בהתרגשות וציפייה. לבוגרים שפגשתי עד כה, המילה "מאומץ" היא לא מילה שהם מתקשים לבטא בקול רם. אני מתקנת בדרך כלל "בוגר שאומץ" כי מאומץ זה לא סטטוס, זה אירוע בעברם. הוא אמנם משפיע לאורך כל החיים ויחד עם זה הוא לא מגדיר את מי שהם.

פתחתי ב"הרצאת הפתיחה שלי". דברים שחשוב לדעת לפני שעושים בדיקת דנא. 

משפט הפתיחה שלי בדרך כלל הוא: אי אפשר לדעת אלו תשובות נקבל. אחר כך מפרטת כמה זה תלוי באנשים שנמצאים במאגר, ומה האפשרויות להכנס למאגרים נוספים תלוי באיזו חברה נבדקים, ועל החברות השונות וההבדלים בניהן ועוד ועוד.

הוא מקשיב בשקט, עיניו לראשונה מסתכלות לעברי.

ותוך כדי שאני מדברת אני יכולה לראות שמבטו הוזה משהו, זגוגי כזה, תוהה לעצמי אם זו דמעה שראיתי בזוית העין ...

אני עוצרת.

רוכנת מעט קדימה, נזהרת לא לפלוש למרחב האישי, מישירה מבט לתוך עיניו.

אריק, מה קורה? דבר איתי.

הוא נשבר ופורץ בבכי.

בין הדמעות אני יכולה לשמוע אותו אומר: "אני מתבייש ופוחד"

ולאחר עוד נשימה הוא ממשיך: "לא סיפרתי להם  שאני כאן. ההורים לא יודעים".

המשך יבוא...