כשהייתי קטנה חלמתי המון חלומות הקיץ.

כילדה שקטה וביישנית, הדמיון שלי עשה עבודה נפלאה,

כשהבנות בכיתה היו עסוקות בשאלה "מה אלבש למסיבה?", אני הייתי עסוקה בשאלה אחרת: "מה הנסיכה תלבש לכבוד הנסיך". הן היו הולכות למסיבה בפועל ואני רק בדמיון. אתם יודעים - ילדה ממשפחה טובה!

ילדה ממשפחה טובה לא מסתובבת ברחובות כשחושך.

לא חוזרת מאוחר הביתה ובודאי לא בליווי בחור,

אם כן היה מישהו, חובה היה עליו קודם להגיע הביתה ולעבור סדרת שאלות: איך קוראים לך?, מהיכן ההורים? מה אתה רוצה לעשות כשתגדל?, האם יש לך מחשבות רציניות כלפי הבת שלנו?, מה ההורים עושים? ועוד ועוד..

כילדה הרגשתי ממש כמו הברווזון המכוער. זה ברור ומובן מאליו שאף אחד לא ירצה להזמין אותי למסיבה, ומי ירצה לעבור סדרה של תשאולים?, כך שסדר היום שלי היה כמעט קבוע: מהבית לבית ספר ובחזרה.

זכור לי שבכיתה יא' הגיעה משלחת של חבר'ה הביתה, לשכנע את אבא שלי לאפשר לי ללכת לסרט, הצגת חצות. זה היה מבצע מתוכנן, ולא הייתה מאושרת ממני כשקיבלתי את האישור.

נו, אמרתי ילדה טובה מבית טוב.

אך במחשבות שלי לא הייתי כל כך טובה, הנסיכים היו מגיעים וחוטפים אותי לארמון, המכשפות היו מנסות להפיל קללות על ראשי והנסיך היה מגיע תמיד ברגע הנכון להצילני.

הגמדים היו עוזרים לי במטלות הקשות והכבדות, וסוסי הפלא היו תמיד מרכיבים אותי מקצה אחד של העולם אל אהוב ליבי שנמצא בקצה השני.

עברו שנים, את המחשבות והדמיון השקעתי בסיפורים מופלאים לילדים שלי, כמובן - על נסיכים, דרקונים, גמדים, מכשפות, ובעיות יום יומיות, שמצאו את פתרונן בארץ האגדות והפנטזיות.

גם היום כשאני כבר לא ילדה (לפחות בגיל כרונולוגי לא) אני מוצאת את עצמי מספרת סיפורי הרפתקאות ופנטזיות לכל מי שרק רוצה לשמוע, הכישרון לא אבד עם השנים.

והנה עשר שנים אחרי שנולדתי מחדש (על זה אני מספרת בהרצאה שלי "החיים אחרי"), עדיין הדמיון שלי עושה שעות נוספות.

הנסיכים מגיעים, הם חיים כאן בינינו, מחפשים את ה"אחת" זאת עם נעל הזכוכית.

יום בהיר אחד הוא הגיע, נסיך בשר ודם, ג'נטלמן משכמו ומעלה,

כל מה שרק חשבתי ודמיינתי עמד מולי.

שלושה שבועות של מעוף מעל גבו של סוס הפלא שלי, רכיבה על מרבד הקסמים, ממש כמו לחיות בממלכת הקסמים שנמצאת על הקשת בענן.

אין צורך לשאול "אוהב, לא אוהב  "  ,   "אמיתי?", "לא אמיתי?".

אז נכון שהוא לא גבוה ורחב כתפיים, ונכון שאין לו כתר מזהב על הראש, ונכון שהבית לא נמצא על טירה בראש ההר, ונכון שהוא מגיע אלי עם רכב ולא עגלה מזהב רתומה לשישה סוסים לבנים, ונכון שאין שטיח אדום בכניסה לבית.

אך כל פעם שהבטתי בו - ראיתי את כל הדברים האלה.

כל פעם ידעתי, זהו האביר שלי!

אחרי כל כך הרבה שנים מצא את דרכו אלי.

אך אבוי לי, המכשפה לא נמה ולא מתה, היא ממשיכה לתעתע, היא ממשיכה בניסיונות הכישופים שלה, וממש כמו ב"עמי ותמי"

כך גם עכשיו.

הכל היה יותר מדי טוב מכדי להיות אמיתי, אך כשהדמיון עושה שעות נוספות, וכשהרגש והרצון רוצים כל כך חזק - המציאות משתנה.

הזרקורים כבים ולא מתריעים, אותות האזהרה נעלמים, והלב הוא היחיד שמשמיע קולות תיפופי טם-טם.

ופתאום המסך יורד, המציאות מתפרצת ממש כמו הר געש, תמרות עשן אש ואבנים ונחל הלבה נשפך מלוע ההר אל המורדות כשהוא הופך לאבק כל מה שבדרך.

הארמון מתפורר, המרכבות, הסוסים, מרבד הקסמים והאביר נעלמים.

מה שנשאר זה, שביל של אבנים, אבק וחום לוהט.

עמי בכלוב, תמי עובדת ומתכננת, עד שמגיע הרגע המתאים לדחוף את המכשפה אחת ולתמיד אל האש שבאח.

עכשיו, מי אני?

האם אני עמי בכלוב חסרת ישע, או אני תמי המתכננת.

אני חושבת שלראשונה אני שניהם יחד!

לרגע אוכלת ים של שוקולדים, רגע שני אני בכלוב, וברגע המכריע אני בועטת.

פרויד היה אומר שעל האדם לעבור שלבים בדרך להתבגרות, אך אם דילג על שלב בהתפתחות,

כדי שיוכל להמשיך הלאה - עליו לעבור את השלב גם אם הוא היום מעל גיל 50.

כואב להתבגר, אך זהו חוקו של הטבע, הטבע המציאותי ולא הדמיוני.

כתבתי את זה ככה, ישירות מהבטן על המסך, זו התרפיה שלי, כך נולדים הסיפורים שלי, הדמיון שלי עדיין כאן, הלב שלי ממשיך לדפוק ולא טם-טם.

חוזרים לארון הבגדים, מסתכלים ובוחרים ושמים בצד.

שיהיה מוכן, שאדע מראש מה עלי ללבוש כשהנסיך האמיתי יגיע.

ורד המספרת