אתמול בצהרים עוד לא ידעתי שאני נוסעת לעין-ורד, ורד שחף גולן היו"ר שלנו אומנם הציעה לי אבל היה לי מאוד נוח לתרץ את אי הגעתי באלף מטלות ובעיות, שאכן קיימות (וכי אצל מי אין).

כשחזרתי הביתה ככה פתאום הגעתי למסקנה אם לא עכשיו אז מתי, ממש כמו שנולד בראש סיפור ואיני יכולה לעצור אותו כך באה ההחלטה לנסוע. לקפוץ למים וזהו. הכל יחכה לי.

הכנסתי עצמי לרכב וכל הדרך מהקריות עד לעין ורד, אני מדמיינת עצמי עומדת בפני קהל ומעבירה את ה-60 שניות שלי, פעם ועוד פעם ועוד אלף פעמים.....

האנשים כבר היו שם והחששות שלי גם.

כל המילים שאמרתי אותם מליון פעם בראש, להכעיס נעלמו.

מהרגע שנכנסתי לאט לאט הפשרתי, האנשים החייכנים, הילה המחבקת את כולם ומיכל, שאיתן דיברתי מעל גבי המסך

החיוכים של כולם ואני חושבת לעצמי "ממה את חששת? הרי זה כמו עוד הופעה עבורך"

אמת, כמו הופעה רק שהפעם הקהל שונה, קהל מבוגרים שבאים לעשות עסקים, והרי אני עושה עסקים אז למה פתאום אני מרגישה כמו טירונית?????

ה-60 שניות מתקרב אלי,

היה לי חשק לקום ולעבור לסוף אבל לא נעים נכון......

בלעתי את הצפרדע והתרוממתי, המילים יצאו, אין לי מושג מה ואיך

קשה היה לשמוע את עצמי כי הלב שלי החליט לשיר סרנדות בקולי קולות

בום בום בום בום.......

זהו. נגמרו ה-60 שניות, סה"כ 60 שניות באותו רגע נדמו הרבה יותר

פעם ראשונה שלי בשדות זרים, קל יותר להגיע לקבוצה שלך ולראות את הפנים המוכרים.

אבל אחרי שהלב שלי הפסיק לשיר, ראיתי שעוד לבבות מתרגשים ושרים סרנדות.

האם גם לכם קורים דברים כאלה?

האם גם ליבכם מחליט לשיר סרנדות ברגעים הכי לא מתאימים?

הפעם הראשונה שלי הייתה מדהימה ומקסימה, השאירה בפי טעם של הרבה הרבה עוד

נדמה לי שאני מתחילה סוף סוף לקלוט את הפוטנציאל הגדול בדבר הנפלא שקוראים לו "ביז"

ורד המספרת