לאחר המקלחת,הדרדס שלכם שוכב במיטה ואתם לוקחים ספר ומתחילים לספר. איזה הורה אינו מכיר את הרגע הזה?

אצלי זה היה שונה, נחמד להקריא סיפור מהספר, אך באותם ימים בהם היו דרדסיי-ילדיי קטנטנים, גיליתי שאני הרבה יותר נהנית לתת לדימיון לזרום, ותמיד סיפרתי להם סיפורים אותם המצאתי במיוחד בשבילם, כל ערב.

הדמיון זרם ועוד איך, גיליתי שזכיתי במתנה מיוחדת במינה ואני מודה לאלוהים על כך.

השנים עברו, הילדים כבר גדלו, ואני לא ויתרתי על הנאתי - לספר סיפורים לדרדסים של חברותי, לילדי הגנים, במסיבות ועוד. תמיד אני נהנית לראות את פניהם המהופנטות של הקטנטנים, המרוכזות בי, בסיפורי, בקולי ובתנועותי. נהנית "לשמוע את השקט שלהם",

כאשר הם יושבים ללא ניע ומביטים בי.

אני אוהבת לחיות את הסיפור, להעביר אותו אליהם עם הגוף, הקול וההתרגשות שאינה נעלמת. נראה שבתוך תוכי נשארתי אותה ילדה קטנה שאהבה לשמוע את סיפורי אמה בשעת ערב ודרך הילדים מזדמנת לי האפשרות לחוות שוב את הרגעים הקסומים מהעבר.

במיוחד אני אוהבת כשהילדים מנסים לא פעם להתקיל אותי: "ספרי סיפור על דרקון, על נמר, על ציפור, על נגר, על עוגה, על חפץ...". , ומדוע? כי הדבר האהוב עלי ביותר ברגעים שכאלה הוא  להמציא עבורם ממש באותו רגע, אינסטנט - סיפור בנושא המבוקש. רק תנו לי נושא ואהנה. לאחר כמה דקות נולד סיפור מקסים.

ומתי מתחילה הבעיה? כשאני מגיעה באופן קבוע לקבוצת ילדים בחוג, בגן, או במסיבה והם מבקשים את הסיפור שסיפרתי פעם. אז זהו שאי אפשר, הסיפורים חיים אצלי בראש, יש להם דינמיקה משלהם ובכל פעם שאני מספרת אותם, הם משתנים, הם אחרים.

תנו לי להינות, הביאו לי ילדים צמאים למילה המסופרת, אני אעשה את השאר.

ורד המספרת