סופי, אישה בת 80, נסעה עם בתה ברכבת. לקראת עצירת הרכבת בתחנה, קמו סופי ובתה מכסאותיהן. הן לא ציפו שעצירת הרכבת תהיה כל כך חזקה ופתאומית. עצירה שתביא למותה של סופי.

סופי ובתה נהדפו בחזקה קדימה יחד עם נוסעים אחרים, כתוצאה מעצירת הרכבת. למרבה הצער, סופי לא הספיקה לאחוז במושב שלידה, ונפלה. היא נחבלה בראשה ואושפזה בבתי חולים במשך מספר חודשים, עד שנפטרה.

בתה של סופי הגישה תביעה לבית משפט השלום באשקלון, נגד חברת הביטוח "הפניקס", המבטחת את רכבת ישראל. לטענתה, האירוע מהווה תאונת דרכים.

הפניקס, מצדה, ניסתה להתחמק מהתביעה. כך טענה הפניקס, שבתה של סופי לא טרחה לגבות פרטים ועדויות מהנוסעים האחרים שעה שאמה הייתה שרועה על הקרקע מחוסרת הכרה. בהיעדר פרטיהם של עדי הראיה לאירוע, לא היה ניתן להביאם להעיד בפני בית המשפט. משכך, לפי הפניקס, סביר שאירוע הנפילה כלל לא קרה.

בנוסף טענה הפניקס, שסופי ז"ל הייתה אישה מבוגרת ובעלת מחלות רקע נוספות הקשורות בגילה. אולי בשעת עצירת הרכבת, רגליה היו נטועות בחזקה בקרקע, ובמקרה היא נפלה כתוצאה מסחרחורת, או מחלה גריאטרית שתקפה אותה? צירופי מקרים שכאלו אינם "בלתי נמנעים"...

כב' השופטת סבין כהן, פסקה כי היא מקבלת את גרסתה של הבת לגבי התאונה. השופטת דחתה את טענת הפניקס לפיה האירוע לא התרחש באופן זה, וכן את הטענה שסופי נפטרה כתוצאה ממחלה עלומה שתקפה אותה בדיוק ברגע עצירת הרכבת.

השופטת כהן חייבה את הפניקס לשלם לבתה של סופי פיצוי בסך 135,050 ₪. לסכום זה התווסף תשלום שכר טרחת עו"ד מע"מ והחזר הוצאות משפטיות.

ת"א 41111-10-11 יהודה ז"ל ואח' נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ