"משנכנס אדר מרבין בשמחה" היה משפט שגדלתי עליו, מחויבות להיות בשמחה כשמגיע חודש אדר. האם אפשרי להיות שמחה כשאני מצווה על כך, כשאומרים לי שזו מין מחויבות כזו? שמחה זו תחושה שחשים או לא. אבל כל פעם בחודש אדר קיבלתי את השמחה כמשימה שעלי לעמוד בה.

שמחה ולהיות בשמחה, הוא נושא שהעסיק ומעסיק אותי מאז ומעולם. זה מתחיל כנראה מאז שאני זוכרת את עצמי, אפילו בשם שלי. אני קרויה על שם סבתי שמחה ז"ל, אמו של אבי יבל"א, שאותה לצערי לא זכיתי להכיר, אבל במשפחה תמיד אומרים שאני מאוד דומה לה. אז עם המטען הזה, נושא השמחה הפך מהותי ומשמעותי בחיי.

עם הזמן תהיתי האם שמחה היא משהו תודעתי, נקודת מבט, הוויה שבוחרים בה, ואם כן אז איך משמרים אותה? הילדים שלי והנכדים ממלאים אותי תמיד שמחה פנימית. בילוי זמן איכות עם בן זוגי. קבלות הפנים של טופי הכלבה שלי והטיולים איתה מרחיבים את ליבי. לראות בבוקר שמים בהירים, לשמוע שיר שאני אוהבת. במהלך השנה שעברה לקחתי על עצמי פרויקט של "100 ימים של שמחה", התחייבות לכתוב במשך 100 ימים פוסט עם אירוע משמח ולהוסיף תמונה בפייסבוק.

ההתחייבות הייתה לא פשוטה עבורי, זו הייתה תקופה מאתגרת מאוד מבחינה אישית, ומבחינה כללית ובכל זאת צלחתי אותה, התמדתי ולמדתי המון. אם מחליטים למצוא סיבה לשמחה, מוצאים. גם אם בכוח. אם חייבים, היא מתגלה לעין. זה בכל זאת, תלוי בי.

המחויבות לראות את הטוב בכל מה שקורה לי, גם בעניינים המאתגרים, הפכה בסופו של דבר לדרך חיים. הרגל לראות את הטוב בכל דבר, קטן כגדול ולהתמקד בו. הבנתי שהשמחה והטוב נמצאים קודם כל בי, ולמעשה בכל מקום, אני רק צריכה להתבונן ולתפוס את הרגע.

"השמחה האמיתית היא פחות קופצנית ורועשת ויותר קבועה ומתמשכת חפש ומצא אותה שם" (רבי נחמן מברסלב)

אני, סימה לוי אביטל, מאמנת אישית ומלווה נשים במצבי חיים שונים. אתן מוזמנות לפנות בפרטי או בדף.