המצלמה ואני
המצלמה ואני
במשך שנים רבות לא אהבתי להצטלם. כילדה, כשהוריי היו מצלמים אותי ואת אחיי לא הרגשתי בנוח מול העדשה. הצורך להיות מושלמת לא איפשר לי להתנהג בחופשיות מול המצלמה. לא נראיתי מספיק יפה ומיוחדת לעצמי. ברוב המקרים הצילומים המשפחתיים הסתיימו כשאני בעיניים עצומות במקרה הטוב או בבכי במקרה הפחות טוב. בכי של המון תסכול ועגמת נפש .
וככה חלפו השנים כשאני נמנעתי ממצלמות. ברחתי מהן כאילו הן רדפו אחרי. כל פעם הרגשתי שאיני יכולה לתת להן את מה שהן רצו ממני. ויתרתי על הצורך להיות נוכחת. מתועדת. קיימת דרכן. עד שאיבדתי את חברתי הטובה לפני תשע שנים בתאונת דרכים. חברה מיוחדת במינה ,תמיד ידעתי שיש שם מישהי בשבילי ולהפך בימים טובים וגם בפחות טובים . מעבר לחלל הגדול שנפער לי בלב התעורר אצלי צורך מוזר להצטלם, להנציח את הרגע, את החיים, את היש. הצטלמתי וצילמתי בלי הפסקה מתוך צורך עמוק, כמעט כפייתי, להנצחה ולאו דווקא מתוך אהבה למצלמה.
בשנים האחרונות, אני מתמסרת למצלמה אשר הפכה לחברה טובה. זו שתשאיר תמונה גם כשהרגע יתפוגג. אני חושפת את פניי ואת גופי באופן ספונטני, ללא מחשבה יתרה. כברת דרך עברתי עד שהפלאש לא שיתק אותי. נראה לי שהשלמתי עם הקיים. השלמתי עם הנשיות שלי ונראה לי שפשוט התבגרתי. את השיפוטיות והביקורת השארתי מחוץ לפריים.
לפני כמה ימים הגשמתי חלום קטן, התקשרתי לצלם כדי לקבוע צילומים. עמדתי מולו וחגגתי את הפריחה המאוחרת שלי. ובין קליק לקליק, זוכרת את חברתי הטובה שאולי, מי יודע, צופה בי מלמעלה. מתעדת את החיים. לפני שיתפוגגו לי.
אני, סימה לוי אביטל, מאמנת אישית ומלווה נשים במצבי חיים שונים. אתן מוזמנות לפנות בפרטי או בדף .
מאמנת, מרצה ומובילה נשים וקבוצות בתהליכי שינוי ופרישה. אז מה השליחות שלי ואיך הגעתי לעיסוק שלי ? מה הלמה מאחורי העשייה שלי? במשך שנים ארוכות שינויים היו מחוץ לתחום בשבילי. הפחד משינויים וממה שהם עשויי