ברור, גם כשלי יש  מסר שיווקי, ואני רוצה לשלוח הודעה לכל מי שהיה במפגש, אני מגזבקת (גזבק = גזור הדבק) אותו, ולא כותבת אותו בכל הודעה מחדש!!!

אבל אני משתדלת לכתוב משהו אישי בפתיח, לפני שאני מגזבקת את המסר!
אני  מקדישה עוד שתי שניות של מחשבה, כדי שמי שיפתח את ההודעה שלי, יידע שראיתי אותו לנגד עיני -
ולו לרגע אחד!

אם אני שולחת הודעה  ל תמר שפי, לדוגמה, אני אכתוב לה "היי כתומה", כי אני מניחה, שמשמח אותה, שאני זוכרת שזה צבע המותג שלה.
אם זה מישהו שלא ראיתי זמן רב, אני אכתוב לו את זה, ששמחתי לפגוש אותו אחרי זמן רב.
אם זה מישהו שהיו לו ששים שניות מרגשות או מצחיקות או מיוחדות, אני אפרגן לו  על זה - מגיע לו!
אם זה מישהו שקבל הרבה מאוד המלצות או המלצה חמה במיוחד, אני אכתוב לו, ששמחתי עבורו.
ואם אין לי משהו מיוחד, לפחות אני אכתוב לו את השם שלו, ושלא יצא לנו לדבר אתמול.
ואם זה מישהו שהיה חבר מרכזי - לא יכול להיות, שאשלח לו הודעה ואתעלם מכך, כי אז המשפט הבנאלי של "שמחתי לפוגשך אתמול" הוא פשוט קשקוש מקושקש !
גם אם עשר הדקות שלו לא תרמו לך אישית דבר,  אני בטוחה, שיש משהו להחמיא לו עליו - הרהיטות שלו, הדיאלוג שהוא ניהל עם הקהל, אפילו...  השמלה שהוא לבש :-) 
אם קוקה קולה  השקיעו ים של כסף בפרסונליזציה* כדי לאפשר לכל אחד לרכוש בקבוק אישי, למה שאנשי נטוורקינג לא יקדישו עוד 2 שניות, אפילו 20, כדי שהמסר יהיה אישי יותר ?

*לקריאה נוספת על פרסונליזציה