כבר קרה לכם שנכחתם בפעילות לילדים, וגיליתם שמה שמסמן להם שהם צריכים לשמוח עכשיו, היא העובדה שיש מוזיקה בפול ווליום, ומי שצועק יותר חזק מקבל פרס?

אצלי הם מקשיבים לחלילים.

כשאנחנו פותחים בהופעה, המראה של הנגנים עם כלי הנגינה המיוחדים שלהם מסקרן את הילדים והם משתתקים, כשאנחנו מתחילים לנגן הצליל המפתיע שבוקע מענפים וכלים משונים כל כך מהמם אותם, שהם בדרך כלל פשוט יושבים בפה פתוח, ומשם הדרך להסברים המעניינים על הכלים ועל הטבע,  כבר סלולה בפני, כי הקהל מרותק.

בפעילות של המוזיקה מן הטבע, אנחנו מביאים כלי נגינה שעשויים מענפים, אגוזים וצדפים. כלים שמשמיעים צלילים של רוח, ים, ציפורים, פילים, וגשם. מטבע הדברים (וטבע הדברים הוא אכן הביטוי ההולם פה) צלילים אלו אינם חזקים ומרעישים, להפך, הם עדינים ונעימים. אני אומרת לעיתים לילדים שכדי לדעת לשמוע צלילים צריך קודם כל לדעת להקשיב לשקט.

בהרצאות על סוגי כלים שאני מעבירה, אני מראה לפעמים פעמון יפני מיוחד, שמקישים עליו במקל והוא מפיק צליל עדין מאוד ומתמשך. סופר לי שבכיתות ביפן, הפעמון הזה משמש את המורה כדי ללמד קשב. כאשר ילד אחד מסיים לדבר, המורה מקישה על הפעמון ורק כשהצליל הארוך שלו נמוג, הילד הבא יכול להתחיל את דבריו. הדבר מלמד קשב, הן מבחינת היכולת לשמוע מה האחר אומר,  והן מבחינת היכולת להתאפק ולהחזיק בבטן את מה שאתה רוצה לומר.

למרבה ההפתעה של ההורים, הילדים כל כך מרותקים ויושבים בדממה כזו שמאפשרת לנו לשבת מול כיתה שלמה ולנגן בכלים שקטים מאוד, כמו חליל , קסילופון מיוחד וקאלימבה וכולם שומעים, בלי שצריך להשקיט אותם. השקט מגיע מעצם העניין שלהם והתחושה שלהם שהם צופים ומשתתפים במשהו חד פעמי ונדיר והם לא רוצים להפסיד אף רגע. ההורים תמיד אומרים לי שהם לא יודעים מי נהנה יותר, הם או הילדים.

אני מאמינה נלהבת בכך שילדים זכאים לא רק לראות, אלא גם לגעת ועל כן הם יכולים, למשש, להפעיל, ולהתנסות בכלים השונים מן הטבע. לדעתי לעץ יש סגולה מיוחדת. כשאתה מחזיק בידך כלי נגינה שעשוי מדלעת, או מענף, במגע שלו יש נשמה. זה לא פלסטיק. בצליל שלו יש משהו הרמוני ונעים שחודר אל הלב ומרגיע. ילדים היום מוקפים בפלסטיק. כאשר מסתכלים עליהם בפעילות, מגלים, שהתחושה של העץ מקסימה אותם.

אני מאמינה שמה שמקסים אותי, מקסים את הילדים, ושילדים יודעים לזהות מה אמיתי, ומתייחסים לכך בהתאם.

למרות שאני מביאה כלי נגינה יקרים ונדירים, הילדים מכבדים אותי, את הכלים ואת הנגנים. הם מקשיבים בשקט ומלטפים את כלי הנגינה בעדינות.

את המחמאה הכי גדולה על כך, קיבלתי מאם שבאה לאסוף ילד ממסיבה. היא אמרה לי שהיתה בטוחה שטעתה במקום. היה כל כך שקט כשהיא הגיעה והיא רגילה שבמסיבות לילדים נשמעות צרחות שכל הרחוב שומע. היא חשבה שכנראה טעתה והם לקחו את הילדים לגינה הציבורית.

כמובן שהילדים פעילים, משתתפים, מדברים ומנגנים, הם לא רובוטים מאולפים. זה רק לא חייב להתנהל כמו "גן חיות".

אני קוראת להקמת "התנועה לשקט". בואו נראה לילדים שכיף אינו שווה לרעש.  כשיש שקט הילדים פנויים באמת להקשבה ולמידה, ובסוף מגלים שהם נהנו הרבה יותר מאשר צרחות פראיות ופריקת כל עול.

פעילות אקולוגית לפי תפיסתי, היא בראש ובראשונה הנחלת הערך של הכבוד לאחר. אני מלמדת ילדים שכבוד פירושו לא לעשות למישהו אחר, מה שלא היית רוצה שיעשו לך. אם לא תוכל ללמוד לכבד את הילד שלידך, את הגננת, את הבובות ואת הכלים, לא תדע לכבד גם את החיות הנדירות והנכחדות ואת כדור הארץ.

מבחינתי לכבד כלי נגינה פירושו להתנהל איתו בעדינות ולכבד נגן פירושו להקשיב למוזיקה שלו בשקט. אני לא נהנית כשלא מכבדים את הנגנים שלי, אבל אני יודעת שכבוד זה לא דבר שתובעים אלא דבר שמרוויחים, אין טעם רק לתבוע שקט, צריך להרוויח אותו בכך שהפעילות תהיה מרתקת וסוחפת, ובכך שהפעילות תכבד את הילד ותפנה גם לרגש וגם לאינטלקט שלו.

להרגיל ילדים לרעש, רק מביא להסלמה, ולכך שה"מפעילים" מביאים רמקולים יותר ויותר גדולים, ומערכות יותר ויותר משוכללות . בואו נרגיל ילדים לשקט. בואו נקים את "התנועה לשקט" וכולנו נוכל לשבת עם הילדים שלנו ולהקשיב לחלילים.

כלנית