להתאלמן כאב, אובדן ורגשות אשם

פרק ב' עדיין  עם רגשות האשם

מודעות והבנה יוצרות אופטימיות זהירה

רפי בן סירה בוגר גישור כללי וגישור משפחה בעל התמחות רבת שנים בייעוץ תקשורת בינאישית ותקשורת ציבורית ובטיפול במשברים. בשנות ה-70 שכל את אשתו הראשונה שנפטרה מסרטן זמן קצר לאחר לידת בנם השני. במשך שנים ליווה בין היתר אלמנים ואלמנות בשלבי ההתאוששות מהטראומה . נשוי  +4 לנטורופתית ד"ר עמרית בן סירה N.D. C.Ac   .

לצערי השימוש במונח להתאלמן כבר בתוכנו מטיל עלינו את השותפות לתהליך הקשה אותו אנו עוברים ואף אני באופן אישי עברתי. השימוש הינו ביטוי פעיל כאילו נטלנו חלק ביצירת המצב וכמובן לא כך הוא. החברה בה אנו חיים רואה בנו האלמנים והאלמנות כמי שפועלם/מחדלם גרם להם לשאת בתואר זה.

כאשר זוגיות נקטעת במהלך החיים כי אחד מבני הזוג נפטר , נופלת על הנותר מעמסה כבדה הבנויה ממספר רבדים. אחת התחושות הראשונות הינה של כאב כמעט בלתי אנושי בנפש . זהו כאב פנימי שקשה להלבישו במילים אולם כל מי שחווה מוות במישור המיידי שלו יודע זאת.

לכאב  מצטרפת תחושת האובדן  למי שהיה רגיל ששמו במעגל החברתי מורכב משניים שלו ושל בן/בת זוגו ובאחת נגזלת ממנו הזוגיות ופתע האינטראקציה החברתית משתנה.

התחושות הללו הולכות ונחלשות ככל שהזמן עובר וההשלמה עם המבנה החברתי החדש נעשית שגורה יותר ויותר.

התחושה שכנראה מאריכה יותר מכל היא תחושת האשם, שאנו נושאים על כתפינו.במשך שנים הלכתי עם תחושה ותפקוד שרק כיום ,במבט לאחור אני יודע כי זאת היתה תחושת אשמה מבלי אפילו להיות מודע לכך כי המוות קרה שלא באחריותי. גם לאחר שנים ארוכות ויצירת פרק ב' בחיים תחושת רגשות האשם נמשכה והקרינה על כל מערכות היחסים שלי הן החדשות והן הישנות על המשפחה גרעינית ,על בת זוג החדשה ,על חברים ותיקים ועוד.

השאלה הגדולה היא איך ממשיכים הלאה ולא נותנים לכל אותן רגשות להפריע לנו בהקשר זה יש ספר נפלא שמומלץ לכל מי שחווה זאת, "המוות חשוב לחיים" של ד"ר אליזבט קובלר רוס רופאה פסיכיאטרית וכן "ספר המתים והחיים הטיבטי " שנכתב ע"י סוגיאל רינפוצ'ה . שני ספרים אלה נותנים כל אחד בדרכו את הדרך והתהליכים להתמודדות ולהבנה של המוות וחשיבותו לחיים.

חשוב לי להדגיש כי אכן קיימים מאפיינים רבים דומים לאלו שחוו סוג זה של שכול אך יחד עם זאת לכל פרט יש את דרך החתחתים האישית אותה הוא עובר. כמו בתחומי משברים רבים אחרים גם בזה דרושה יכולת אישית ורגישות גבוהה מצד המלווה כדי למצוא את פריצת הדרך ונתינת מענה לצרכים האישיים.

הטיפול עצמו נבנה בשתי דרכים , אישית וקבוצתית. לכל אחת מהדרכים יש יתרונות בעלי משמעות וכמובן הרבה תלוי בפרט הרוצה לקבל עזרה. בד"כ כלל בייעוץ וליווי  אישי פריצת הדרך וההתקדמות מהירה יותר אך כאמור דרך זו לא בהכרח מתאימה לכל אחד . אחד היתרונות המובהקים בסדנא קבוצתית הוא תמיכה רחבה וחידוש היכולות החיברותיות.

 בקבוצה כזו בה אינך חריג  חברתי, אין לפרט את "הלוקסוס" להסתתר מאחורי הטראומה ובעצם מאפשר לעצמו בכך להתקדם.

אם כבר נגענו בטראומה הרי שהיא יוצרת חלוקה של שתי ישויות מופרדות. אחת , לפני הטראומה, הייתי אדם שונה, בעקבות התהליך הטראומתי הפכתי למי שאני היום. השינוי בעוצמת התכונות האישיות, חלק "נכנסו" פנימה וחלק קיבלו העצמה. כך שבהרבה מובנים "הפכתי" לאדם חדש/שונה ממה שהייתי קודם לכן.חלק מתכונות היסוד "יורד" כיתה וחלק אחר מעצים, לאחר זמן הסביבה "מכירה" את האדם החדש. השינוי יוצר צרכים חברתיים חדשים שאינם באים על סיפוקם בקשרים הישנים.

לאבד בן/בת זוג מזעזע את כל מערכת האמונות של הפרט ולא קל להתמודד עם כך. לכן בלא מעט מקרים התחמקתי מהתמודדות בכל מיני דרכים חלקן מודעות, כהתרסה ,פטליזם ודומיהן. חלקן באמצעות הסתגרות והתכנסות ושקיעה במאין פסיביות חיצונית אבל עם סערות פנים עצומות שהשפיעו על המערכת הרגשית כמו גם הפיזית.(מספר חודשים לאחר שהתאלמנתי חוויתי כיב כיבה פעיל ביותר ולקת לי זמן רב להתגבר ולהחלים ממנו).

אלמנים ואלמנות מביאים איתם ל"פרק ב'" מטען רגשי מאוד מורכב אך חיובי בעיקרו. יחד עם זאת ראוי לזכור כי "בפרק ב'" יש שהמטען המוזכר עלול לבלום ואף להפריע להתפתחותו. הבנת התהליך של הטראומה באובדן בת/בן זוג ע"י האלמן והאלמנה עצמן משפר משמעותית את הזוגיות החדשה ומאפשר לצקת תכנים חדשים לחלק זה של החיים וכל זאת מבלי לפגוע במה שהיה.

כאשר מצטרפים למערכת הרגשית שעברה טלטלה גם ילדים נוצרים שני כוחות מנוגדים. כוח אחד הינו הכוח המניע של אחריות מסוג חדש גדולה יותר ובלעדית לחלוטין וככל שהילדים קטנים יותר כוח זה חזק יותר.חשוב כאן לומר שלסביבה יש חשיבות בנתינת מרחב אחריות ועליה להוות גורם מאזן ולא גורם מסיר אחריות הורית. בלא מעט מקרים דלעיל מתוך צורך זה ההורה אמנם בבלבול אך האינסטינקט בסיכומו של דבר יוליך אותו בדרך הנכונה.ילדיי באותה עת היו בני ארבע וחודשיים ונאלצתי להפוך למבוגר אחראי.

 הכוח השני (המנוגד) הוא של הצורך ההורי המגונן על הילד שחווה אף הוא טראומה והפחד מלזעזע את עולמו ולו מכל שינוי קטן. ילד כידוע מזהה מיידית כל חולשה של מבוגר ומנצל זאת מייד ולא בהכרח לטובת המשך הדרך של היחידה המשפחתית שנפגעה. לסיכום חלקי בלבד- מילת המפתח הינה יצירת איזון עדין בין הצורך של הנפש לבין הצרכים הפיזיים המיידים . כי כידוע בחיים אין קיצורי דרך ובאם לא שילמת את "המחיר" עכשיו התשלום ייעשה בהמשך הדרך.

מנסיוני רב השנים עולה כי בסיכומו של דבר מי שאכן מאמץ ומפנים את המסקנות, דרך החתחתים מביאה בהמשך לרגישות והבנה ונוצרת סביבה חמה ונגישה המשדרת חוזק ואופטימיות.