את חדווה(שם בדוי) פגשתי בחדר הטיפולים באחת הפעמים שהעברתי טיפולים פרטניים.

היא ישבה מולי אישה בדמי ימיה, מלאה אותם כתמי שמש וחיים על פניה, רזה וכחושה.

היא ישבה שם מולי מתמסרת לידיי הנוגעות בפניה מלאות את כל אותן פיסות חיים.....

" אני חולה כבר הרבה זמן, המחלה התחילה אצלי בשחלות והיום היא  מפושטת בגוף"

היא משתפת אותי "ניסיתי כל מיני דברים, שום דבר לא עוזר.....  עכשיו אני  מנסה משהו נוסף ואם זה לא ילך אני לא  אנסה יותר ....."

"בת כמה את?"  אני שואלת

"אני בת שבעים ושמונה, גיל יפה נראה לי, עשיתי לא מעט בחיי: ילדתי, יש ארבעה ילדים ושמונה נינים, עבדתי חוויתי, זהו מספיק.... למה להמשיך לסבול אני שואלת.... האמת היא שאם זה היה תלוי בי הייתי עוזבת ממזמן. אבל את יודעת כולם מצפים שאחזיק מעמד, לא לדבר על בעלי שהוא לקח את זה יותר קשה ממני.... ואני כאן, את יודעת ,כדי לשמור עליו....

אבל הבטחתי לעצמי עוד קצת. זהו עשיתי, חייתי הגיע הזמן להיפרד..."

"ומה איתך?" היא מתבוננת בי בשתי עיניה היפות "לא קשה לך לעשות את מה שאת עושה?"

"את יודעת" שיתפתי אותה "את מרגשת אותי עם הדברים. האמת היא שאחרי שהחלמתי הרגשתי צורך עצום לעשות את מה שאני עושה . הרגשתי שאני נוגעת במטה קסם בנשים יקרות כמוך ומאירה את פניהן ואולי את תקוותן שהנה הן במראה ולא הסרטן ואולי בכל זאת יש בשביל מה לחיות...ואולי העשייה שלי הזו שומרת גם עליי לחיות בהוויה בריאה הוויה של חיים. אולי בעצם  אנחנו שומרות קצת זו על זו?" חייכתי אליה ויכולתי לראות את  קרן האור שבעיניה. המשכתי לאפר אותה. יצא לי לאפר כמה וכמה נשים מבוגרות בשנים שאני מאפרת. זו אחת העשיות המדהימות והמרתקות שמאפר יכול לחוות. כל פעם אני נפעמת מחדש לגעת בפנים מלאות באותם כתמי קפה, כתמים אדומים ונימים כחולים ולכל כתם לנסות לטשטשו בקונסילר צבעוני אחר. כך קורה שאת הכתמים החומים אני מטשטשת בורוד ואת אלה האדומים בירוק ואלה הכחולים בכתום ופתאום הפנים מלאות בפסיפס החיים.ואת כל השמחה הזו אני מצפה במייק אפ עדין ויודעת שכאשר האשה תפקח את עיניה העור שלה יראה צעיר ורענן הרבה מגילה. זו מלאכת אומנות....ובשבילי מלאכת  חיים.

עם חדווה הרגשתי שסיפור חייה נחתם על פניה. כל צבע שלי  על פסיפס החיים שלה  נבלע בתוך כתמי עורה. הרגשתי שהצבע בפלטה שלי נהיה חיוור מול פסיפס חייה על פניה. האישה הזו החליטה......נותר לי לחתום רק בצבע על  שפתיה... ולח תום בנשיקה. וכך עשינו.

  בדרך חשבתי לעצמי..... איך כולנו בעצם מחוברים אחד לשני. ...ממש כמו אותה אשה  מיוחדת ששומרת על בעלה ואולי קצת דרכו על  עצמה, ממש כמו עשייתי המופלאה שדרך

נגיעתי בצבע באחיותיי האחרות אני בעצם מחייה את עצמי כל פעם מחדש.

אז נזכרתי בשירה של חווה אלברשטיין: רקמה אנושית אחת.

שפתאום כל כך התאים לי לזמזם אותו כל הדרך הביתה ופזמונו אומר:

"כי כולנו, כן כולנו
כולנו רקמה אנושית אחת חיה
ואם אחד מאיתנו
הולך מעמנו
משהו מת בנו -
ומשהו, נשאר איתו"......