עם כל הלחץ הפחד והחרדה

שאנו חווים בחודש זה  וההסגר שניכפה עלינו .

אני מצליחה גם לראות את המצבים

הטובים והנפלאים שהקורונה הביאה לחיינו.

כקיבוצניקית , רוב שנות חיי חווית תחושת  קהילתיות.

קהילה שמתלכדת במצבים של מלחמה ואיום.

ילדים בלינה המשותפת .

ארוחות עם כולם בחדר האוכל של הקיבוץ.

בשנים האחרונות עם המעבר ללינה משפחתית

נדמה כאילו –חזרה המשפחה הביתה.

אך זה לא היה ממש כך.

ההורים עובדים קשה יותר ושעות ארוכות  מחוץ לבית .

וכך כולם ממהרים לצאת בבוקר ,להביא את הילדים למסגרות .

לרוב אחד ההורים או הסבים לוקחים את הילדים  מהמסגרות.

עד שההורים  חוזרים ,הילדים מספיקים לעבור כמעט עוד יום שלם.

חוגים ,חברים, שיעורים ,בערב שוב ממהרים.

רחצה, אוכל ולישון.

אין הרבה זמן להיות יחד בפשטות  ובנחת.

זהו סיר לחץ ללא ספק הזמן של עכשיו .

אבל הוא מייצר בין ילדי המשפחה חיבור מופלא .

תודה לך קורונה –עשית נפלאות לאיחוד משפחות ,

הוכחת לי שאני חיה בתוך קהילה שמתנהלת נפלא.

למען כולם ובפרט למבוגרים שלה.

יש לי הרבה להגיד על תפקוד –התקשורת והממשלה .

זה יהיה לפעם  אחרת ,אולי?

  תודה מה עוד אפשר לבקש?

בריאות וכלכלה חזקה וישראל מלוכדת.