סיפורי גישור - 1

דליה ושמואל, זוג רגיל ושגרתי. הוא בן 41, היא בת 39. 3 בנות: 16, 13, ו-6 שנים. החיים מתנהלים על מי מנוחות (כך לפחות סברה דליה): יום רודף יום, שמואל יוצא מוקדם לעבודה, דליה קמה, מסדרת מכינה את הילדות לבית הספר ולגן, ויוצאת בעצמה לעבודה. חוזרת ב- 4:30 אחה"צ, אוספת את הבת הקטנה מהגן, מגיעה הביתה להאכיל, להעסיק, להסיע לחוגים, לבשל ליום למחרת, לנקות, לטפל קצת בגינה ולחכות לבעל שיחזור מיום עבודה, יאמר לילה טוב לבנות, ישב קצת עם האישה וללכת לישון לקראת יום שגרתי נוסף.

דליה לא שיערה כלל את שעומד להגיע; ערב חג הפסח, שמואל מגיע  הביתה, מתייצב ליד זוגתו מזה 19 שנים ואומר: בגדתי, אני רוצה להיפרד. בואי ניפרד לתקופת ניסיון ונראה כיצד זה מסתדר. דליה לא הצליחה לעכל: למה, איך, מתי,  "כן אמא", אומרת הבת הגדולה שמצטרפת לשיחה, "אני גיליתי שאבא מצ'וטט באינטרנט עם מישהי בשיחה מאוד אינטימית. לא רציתי לאמר לך, לא ידעתי איך להסתדר עם זה, הלכתי ליועצת של בית הספר, עד שהייתי מוכנה לעמוד בפני אבא ולאמר לו שאני יודעת. מכאן הדרך הייתה קצרה ליידע גם אותך". שמואל ידע שהדבר ישבור את דליה, ולכן הציע לה לבוא לגישור, כדי להגיע להסכמה ביניהם בכל הנוגע לתנאי הפירוד ולגירושין, אם יגיעו. נראה היה שהכול בהסכמה וכששאלו בני הזוג בכמה מפגשים מדובר סברנו שדי יהיה בארבעה חמישה מפגשים לליבון וסגירת ההסכם.

אך הבשלת הרעיון אצל דליה הולידה הרבה כעס: איך הקדשתי את כל חיי לבית, מנעתי מעצמי טיפוח והנאות כדי לאפשר לשמואל ל"עבוד". במקום לעשות קניות לחג, אני צריכה לבזבז את הזמן על הסכמים. ולמה הוצאת מתקציב הבית סכום כל כך גדול על טיפול שיניים, פסיכולוג ומלתחה. האם הכול מתוכנן מראש בקפידה?

ישיבות הגישור הפכו גם לישיבות של שיחות הבהרה, הרגעה וניסיון להחזיר את האמון שנגזל. דליה רוצה עכשיו נקמה: רגע היא אומרת: אני רוצה גט מיידי ורגע היא אומרת אני לא אתן לו גט בכלל. האינטרסים בגישור משתנים ומתפתחים מרגע לרגע: אך יש לשמור על מירב הנינוחות והרגיעה. הצדדים מקבלים שיעורי בית: הם צריכים לאסוף נתונים על צרכי הילדים, הוצאות שוטפות, רכוש נייד ונייח ועם המידע הזה מתקדמים לקראת הסכמה שלב אחר שלב. דליה לומדת על כל העניינים שעליה לטפל בהם כעת בעצמה ושמואל לומד על כל הצרכים של הבנות שלא לקח בהם חלק גדול. כל אחד מעריך יותר את פעולותיו של השני לטובת הבית בעבר ומנסה להיות עצמאי בתחום שאינו מוכר לו. קיימים רגעים שדליה מתפרצת: אינני יכולה יותר, הוא העמיד פנים כל הזמן ואני הזנחתי את עצמי, אני רוצה 2/3 מהבית ומילוי כל צרכי וצורכי הבנות. דליה מקבלת הסבר שגם לשמואל מגיע לחיות ועושים חישוב מדוייק של הצרכים. חסר 1.500 שקל לסל הצרכים העתידיים כאשר יחיו בשני בתים נפרדים. מה הפתרון? מי יצטמצם וכיצד יחיה שמואל עם סך המזונות המינימליים לשלוש הבנות וצורכיה של דליה בתקופת הפירוד?

בני הזוג מעכלים את שנפל עליהם, אני מסייעת להם לערוך תוכניות עתידיות ולחלק את המשאבים ביניהם, כך שכל אחד מהם יוכל להתחיל את פרק ב' שלו ללא כעסים נוספים ומיותרים. לטובת הבנות ולטובת ההמשך שלהם: ביחד וכל אחד לחוד.

סוף סוף מגיעים ליום החתימה על ההסכם: בני הזוג שלמים עם ההסכמות שהגיעו אליהן מרצונם החופשי ללא כפיה ולמרות הכעסים – מתוך הבנה.