בימים האחרונים אני מלווה את שתי בנותיי (7,4) לשיעורי ניסיון במרכז הטניס.
האמת, בינתיים הן זורמות. כיף להן, למרות החום הגדול, ועצם העובדה שעכשיו סוף אוגוסט,  והאימון בשעה 16:00 במגרש טניס כמעט ללא צל.

בתור ילדה שנאתי תחרויות. אפילו מתחרות הריצה הראשונה שבה הייתי אמורה להשתתף בכיתה ב', במסגרת חוג האתלטיקה שבו הייתי, הצלחתי להתחמק. יצר התחרותיות חזר אליי רק חמש שנה אחריי, ומי היה מאמין, הפכתי לרצה שמתחרה לא מעט ולבסוף גם למאמנת.

גם אני נולדתי לתוך עולם של תוצאות.
באותו רגע, שביקשתי מהמאמן עוזי לקחת אותי לאבא שלי, הוא לא סירב.
גם אבא שלי לא כעס עליי.
הניחו לי. שזה בסדר גמור - "אם הילדה לא רוצה להתחרות, שלא תתחרה".
אבל אף אחד לא אמר לי משפטים כמו:

> אולי רק תנסי
> אני יודע שאת מסוגלת
> מה שחשוב זו ההשתתפות
> כל משתתף הוא בעצם המנצח!

פעם, לא דיברו במושגים האלה. לפחות לא המאמנים שפגשתי בילדותי.
מה שקרה אחר-כך היה אחרת לגמרי. למזלי.
אבל יש ילדים שסוחבים איתם כל מיני רגעים, סיטואציות שלנו בעולם המבוגרים נראים טריוויאלים לגמרי, ועבורם - משתנה תפיסת העולם. אמונות כמו:
"מי שלא מנצח - לא שווה"
"אם אני אשתתף - אני אפסיד"
"אני לא משתתף - כי אין לי סיכוי לנצח"
"אם אני לא יודע שאני מנצח מראש - אני לא משחק"
וכו'....וכו'....

הרבה ילדים ובני נוער מאד אוהבים ספורט, להשתתף בחוגי ספורט, ואף חולמים להיות ספורטאים אלופים, כאלו שגם מנצחים. הביטחון העצמי שלהם נבנה תוך כדי ההתקדמות שלהם בספורט ורכישת ההישגים, והתפקיד שלנו הוא לשמור על הביטחון העצמי הזה, על הערך העצמי שלהם - ללא תלות בתוצאות. למשל:
"הקבוצה הפסידה - אבל בישלת כמה שערים מצויינים"
"הגעת מקום חמישי - אבל לעומת הריצה בחודש שעבר - היית מדהימה!"
וכשלהורים אין את הכלים לשמור על הביטחון הזה אצל הילד, והילד מתחיל להראות התנהגות שהיא תלויית תוצאות - כאן המקום להכניס לתמונה את המאמן המנטאלי.

המאמן המנטאלי יודע לזהות את אותו הרגע שבו הביטחון העצמי של הילד נשבר, הערך שלו בעיני עצמו ירד, ומאז - ההנאה מהספורט יורדת והלחץ והציפיות עולים וגוברים.

מכירים ילדים/בני נוער שההתנהגות שלהם תלויית תוצאות?
בספורט, בלימודים, בתחומים אחרים בחיים?
תפנו אותם אליי.

תהליך של אימון מנטאלי אורך כשישה שבועות. 6 מפגשים.
בתהליך נזהה את את אותה תפיסת עולם שנוצרה אצלנו, ונתאמן על להיפרד ממנה....
נחזיר את הביטחון והערך העצמי. נלמד להתנהל כאלופים מעצם היותנו, ללא תלות בתוצאות.

נ.ב

מה אמרתי לבנות שלי בסוף האימון?
שאני גאה בהן מאד שהן השתתפו. שלא הרבה ילדים מסוגלים לבצע אימון ככה בשיא החום.
שאלתי גם מה היה הכי כיף? כי אם זה לא כיף, זה לא שווה.
ואז זוהר אמרה ש"הכי כיף היה שהמאמן אמר שזה לא תחרות".
מזלו:)