בהפסקה ניגשה אלי אחת המשתתפות בסדנא, בחורה זעירה, שברירית, כזו שלא הרימה יד כל המפגשים עד כה. היא התקרבה אלי ואמרה בשקט, "לא נראה לי ש-"מילה חזקה מברזל", תקף למי שסובל מדיכאון..."

הבטתי בעיניה העצובות, ומייד הוצפתי בפלאשבק של כמה שנים קודם לכן...

התקופה הלא תפקודית.

האמת שלדיכאון יש כל מיני אופנים לבוא לידי ביטוי, נגיד הייתה תקופה בה הייתי אפאטית לחלוטין- שום דבר לא הלהיב אותי, לא ריגש אותי, לא נגע בי, חודשים בהם הייתי כמו גוש בטון ששום דבר לא חודר אליו. לא הכרתי את עצמי, אבל עוד איכשהו הצלחתי להתנהל שם.

הדיכאון היותר מורכב היה בפעם ההיא בה לא הייתה לי אחיזה ברגשות, הדמעות היו מסוגלות לצאת באמצע ראיון עבודה וכאלה, דברים מביכים.
אז נניח הכאב מאפיל על הכל, ובום, הנה גל הבכי מתחיל, אותו גל שיכול לשתק אותי ליום שלם למיטה. אני כבר מכירה אותו, אני כבר חודשיים איתו, הוא תמיד שם על הסף, אבל יש פעמים שהוא דוקר חזק מידי.

"אוקיי", הייתי אומרת לעצמי, "יש לי 20 דקות להוציא את זה החוצה, ואחר כך אני הולכת להתקלח".

ומה אחרי המקלחת? אלוהים גדול.

הזמן עובר תיק תק, וקשה מאוד לקום מהמיטה, כואב לי מבפנים, שורף! אבל אני עושה את זה, כי אני לא מוותרת, הבטחתי לעצמי, מילה חזקה מברזל, ואז אני מקבלת עוד החלטה קטנה, אחרי המקלחת אני יושבת לאכול.

ירדתי 12 קילו בחודשיים ואין בי תחושת רעב. האמת שרק הריח של אוכל עושה לי בחילה, כי בא לי להקיא את החיים בערך, אבל אני פשוט מכינה משהו, ואוכלת.

זהו.

כשאני מסיימת עם האוכל, אני מחליטה על הדבר הבא, וככה, הכל בקטן, בבייבי סטפס, לא לחשוב רחוק, לא להפעיל סטרס על המערכת, לפעול ברגישות
.
"את מבינה אותי?" אני שואלת אותה אחרי שסיפרתי לה הכל.
כן", היא אמרה, "אבל זה לא פשוט..."
"זה יהיה פשוט אם תתייחסי למילה כמו שמתייחסים לקביים, משהו ללכת איתו, כשהכל מסביב נראה מעורפל וחסר משמעות". 
"ומה אז?"
״אז כשאת עומדת במילה של עצמך, ואת רואה שהדברים קורים, את מגלה שאת חזקה יותר מכל הסערות שמתחוללות בתוכך, ומשם את כבר תרגישי שהאביב מתקרב..."

הבחורה הצנומה חזרה לשבת במקומה, ובפעם הראשונה מאז נפגשנו עלה על פניה חיוך קטן.

עיקרון מס' 2 להגשמה- מילה חזקה מברזל

נ.ב. זוהי תמונה מהתקופה ההיא. המשימה לאותו יום הייתה- "להיות נהדרת", כלומר ללכת למסיבת יום ההולדת של אבא שלי, ולחייך.