סוד אמיתי ומפתיע על אהבה עצמית...
לפעמים זה קצת מבאס שלכל מקום אליו אני הולכת, אני צריכה לקחת את עצמי. הייתי מתה לאיזה ברייק של חצי שעה, לשתות קפה בראש של מישהו אחר ולהתאוורר קצת...
אבל זה מה יש- הזוגיות הזו למרחקים ארוכים. בחולי, בבריאות, באושר ובעוני-
אני שם.
ואם אני כבר שם, כדאי מאוד שתהיה אהבה, כי מהניסיון שלי רק במקומות בהם הייתה אהבה הרגשתי בבית.
אז הרעפתי על עצמי את כל הכיף, הפינוק והשעשועים עד שהם יצאו מכל החורים, ועדיין משהו שם לא היה זה.
כי כמו כל זוגיות רצינית, מה שווה כל הפאן אם אין שם יושרה, סבלנות ומסירות?
מה שווה כל זה, אם אין את המחויבות לדחוף את עצמי להשקיע בתשוקות שלי?
אם אין את המחויבות להפסיק לחשוש ממה יאמרו אחרים?
אם אין את המחויבות להפסיק לחשוב ולהתחיל לפעול, גם אם הדרך לא פשוטה?
המחויבות, בסופו של דבר, היא הדרגה הגבוהה ביותר שיש לאהבה להציע, כי זהו ביטוייה של הנאמנות.
הנאמנות שנשארת איתנה היכן שאף אחד לא שומע, ואף אחד לא רואה, מלבדי.אבל אתם יודעים איך זה... אהבת אמת היא דבר מפחיד, ולנאמנות יש מחיר.
הנאמנות דורשת ויתור על הנוחות שלי, ויתור על הבריחה לפנטזיות, ויתור על כל אותם תענוגות קטנים שתפקידם להעביר את הזמן, ויתור על הבריחה שכל כך נעים להשתכשך בה, עד שהיא הפכה להרגל.מי יודע, אולי עדיף להיות COMFORTABLY NUMB?
אולי עדיף מחיר הפספוס על פני מחיר ההתמסרות לקול הפנימי?
אולי...
ועדיין, אי אפשר להתכחש לכך שלכל הפקפקת והבריחות הקטנות יש מין טעם ייחודי, לא?
איזה אפטר טייסט...
לא אבסורדי, שדווקא המשמעת היא זו שמביאה את הקרם ברולה?
ואני לא מדברת על ההצלחות, זה הבונוס, אני מדברת על איכות חיים.
אני מדברת על כך שמתוך אותה נאמנות, משהו מהמהות מתחיל להדהד החוצה עד שנסגר הפער בין מי שאני בפנים, ומי שאני כלפי חוץ.מתוך אותה נאמנות כל אחד יכול לעשות את מה שהוא באמת בא לעשות כאן בכל רגע ורגע-
לנשום.
לחיות.
לבוא לידי ביטוי.
להיות חופשי.
לפעמים זה קצת מבאס שלכל מקום אליו אני הולכת, אני צריכה לקחת את עצמי. הייתי מתה לאיזה ברייק של חצי שעה, לשתות קפה בראש של מישהו אחר ולהתאוורר קצת...
אבל זה מה יש- הזוגיות הזו למרחקים ארוכים. בחולי, בבריאות, באושר ובעוני-
אני שם.
ואם אני כבר שם, כדאי מאוד שתהיה אהבה, כי מהניסיון שלי רק במקומות בהם הייתה אהבה הרגשתי בבית.
אז הרעפתי על עצמי את כל הכיף, הפינוק והשעשועים עד שהם יצאו מכל החורים, ועדיין משהו שם לא היה זה.
כי כמו כל זוגיות רצינית, מה שווה כל הפאן אם אין שם יושרה, סבלנות ומסירות?
מה שווה כל זה, אם אין את המחויבות לדחוף את עצמי להשקיע בתשוקות שלי?
אם אין את המחויבות להפסיק לחשוש ממה יאמרו אחרים?
אם אין את המחויבות להפסיק לחשוב ולהתחיל לפעול, גם אם הדרך לא פשוטה?
המחויבות, בסופו של דבר, היא הדרגה הגבוהה ביותר שיש לאהבה להציע, כי זהו ביטוייה של הנאמנות.
הנאמנות שנשארת איתנה היכן שאף אחד לא שומע, ואף אחד לא רואה, מלבדי.אבל אתם יודעים איך זה... אהבת אמת היא דבר מפחיד, ולנאמנות יש מחיר.
הנאמנות דורשת ויתור על הנוחות שלי, ויתור על הבריחה לפנטזיות, ויתור על כל אותם תענוגות קטנים שתפקידם להעביר את הזמן, ויתור על הבריחה שכל כך נעים להשתכשך בה, עד שהיא הפכה להרגל.מי יודע, אולי עדיף להיות COMFORTABLY NUMB?
אולי עדיף מחיר הפספוס על פני מחיר ההתמסרות לקול הפנימי?
אולי...
ועדיין, אי אפשר להתכחש לכך שלכל הפקפקת והבריחות הקטנות יש מין טעם ייחודי, לא?
איזה אפטר טייסט...
לא אבסורדי, שדווקא המשמעת היא זו שמביאה את הקרם ברולה?
ואני לא מדברת על ההצלחות, זה הבונוס, אני מדברת על איכות חיים.
אני מדברת על כך שמתוך אותה נאמנות, משהו מהמהות מתחיל להדהד החוצה עד שנסגר הפער בין מי שאני בפנים, ומי שאני כלפי חוץ.מתוך אותה נאמנות כל אחד יכול לעשות את מה שהוא באמת בא לעשות כאן בכל רגע ורגע-
לנשום.
לחיות.
לבוא לידי ביטוי.
להיות חופשי.
אינטואיציה מעשית היא שיטה חדשנית לניהול החיים האישיים המבוססת על קשב עמוק, ארגון והסרת חסמים. היא מאפשרת לנו לממש את מלוא פוטנציאל שלנו, מתוך שקט ועוצמה. (וליהנות על הדרך). השיטה שנולדה מתוך עבודה של