אישה הופכת בין רגע לאמא, יש יום ושעה ומקום ואפילו מקבלים תעודת לידה למען הממסדיות. אך עבורי לפחות, התוכנה האימהית לא עלתה מייד כשהילדה יצאה לאוויר העולם, והיא אפילו לא הגיעה כשהחזקתי אותה בפעם הראשונה על הידיים.

אימהות עבורי היא בישול ארוך ומתהווה .

חזרתי הביתה יחד עם יצור ששוקל כמו תיק צד, והתחלתי לעשות פעילויות מתוך מחויבות. לקום בשבילה, לחתל אותה, להאכיל...

אני מסתכלת עליה, והיא אפילו לא מסוגלת למקד את המבט, לא מסוגלת במבטה  להפריד אפילו ביני, האישה שסחבה אותה 9 חודשים, לבין האגרטל מאחוריי.

כל ההוויה שלה היא חידה.

כל יום מתחיל במשפט- "אני צריכה להשאיר את זה חי". לא ליפול, לא להיתקל בחפצים, לא למעוך, לגעת ברכות, להרים בעדינות, לקבל בהבנה משיכות טורדניות בשיער. אין מקום לטעויות.

לאט לאט השיגרה האפורה מתמלאת צבעים. כל שינוי קטן טומן בחובו הבטחה חדשה, חצי חיוך, דקה של ריכוז, גרגור...

פתאום אני מבחינה שאני נוסעת פחות מהר על הכביש וביתר זהירות, כי יש מישהו שזקוק לי.

פתאום שיר ילדים מגיל 6 שכלל לא נגע בי, שאפילו לא סבלתי, ממלא לי את העיניים בלחלוחית...

פתאום כמה קילוגרמים עודפים הם כבר לא סוף העולם, אלא משהו שהרווחתי ביושר.

אני שמה לב שאני חרדה, רוב הזמן, כל הזמן, כי כמו כולם גם אני איבדתי משהו מתישהו, גם אני עשיתי טעויות, לפעמים גם בנסיבות שלא היו תלויות בי.

אני רואה איך לאט לאט אני לומדת לחיות עם החשש ולא נותנת לו להשתלט.

אני מסתכלת על הגבר הזה שפעם היה הבחור שהיה לי כיף לצאת איתו לברים, ומבינה שהוא הוא "שותפי לפשע". גורלנו נצרב ביחד לתמיד, ואני אוהבת אותו יותר בשל כך.

אני אוהבת אנשים יותר. אני מסתכלת לאחור על אלו שהכרתי ואבדו, ומעבדת את המוות שלהם מחדש- מבינה שאיתם אבדה השקעה אינסופית - נשיקות חמות על המצח, סיפור לפני השינה, מרק חם, חיבוק מנחם, ילדות שתמיד הייתה שם והוסטה אל מאחורי הקלעים.

כל תאונה שאני שומעת בחדשות כבר לא עוברת לידי, וזו גם הפעם ראשונה שאני מעלה בדעתי איך אימי הרגישה בכל מיני סיטואציות, ומייד מנסה להדחיק, כי זה כואב מידי.

אין בגידול עצמו כמעט שום דבר זוהר (חוץ מהצעצועים. כבר הבנתי ששום דבר לא הולך להתאים לי לספות), הרגעים המאושרים הם פרטיים, ועם זאת אמיתיים.

אני מחזיקה ילדה, היא טומנת אוצרות וסודות שרק הזמן יגלה, זה הדבר הכי מוחשי שאעשה אי פעם, ועדיין יום אחד נופל לי האסימון- אני הבאתי ילדה, ובעצם נכנסתי למסע רוחני.

אישה הופכת בין רגע לאמא, יש יום ושעה ומקום ואפילו מקבלים תעודת לידה למען הממסדיות. אך עבורי לפחות, התוכנה האימהית לא עלתה מייד כשהילדה יצאה לאוויר העולם, והיא אפילו לא הגיעה כשהחזקתי אותה בפעם הראשונה על הידיים.

אימהות עבורי היא בישול ארוך ומתהווה .

חזרתי הביתה יחד עם יצור ששוקל כמו תיק צד, והתחלתי לעשות פעילויות מתוך מחויבות. לקום בשבילה, לחתל אותה, להאכיל...

אני מסתכלת עליה, והיא אפילו לא מסוגלת למקד את המבט, לא מסוגלת אפילו להפריד ביני, האישה שסחבה אותה 9 חודשים, לבין האגרטל מאחוריי.

כל ההוויה שלה היא חידה.

כל יום מתחיל במשפט- "אני צריכה להשאיר את זה חי". לא ליפול, לא להיתקל בחפצים, לא למעוך, לגעת ברכות, להרים בעדינות, לקבל בהבנה משיכות טורדניות בשיער. אין מקום לטעויות.

לאט לאט השיגרה האפורה מתמלאת צבעים. כל שינוי קטן טומן בחובו הבטחה חדשה, חצי חיוך, דקה של ריכוז, גרגור...

פתאום אני מבחינה שאני נוסעת פחות מהר על הכביש וביתר זהירות, כי יש מישהו שזקוק לי.

פתאום שיר ילדים מגיל 6 שכלל לא נגע בי, שאפילו לא סבלתי, ממלא לי את העיניים בלחלוחית...

פתאום כמה קילוגרמים עודפים הם כבר לא סוף העולם, אלא משהו שהרווחתי ביושר.

אני שמה לב שאני חרדה, רוב הזמן, כל הזמן, כי כמו כולם גם אני איבדתי משהו מתישהו, גם אני עשיתי טעויות, לפעמים גם בנסיבות שלא היו תלויות בי.

אני רואה איך לאט לאט אני לומדת לחיות עם החשש ולא נותנת לו להשתלט.

אני מסתכלת על הגבר הזה שפעם היה הבחור שהיה לי כיף לצאת איתו לברים, ומבינה שהוא הוא "שותפי לפשע". גורלנו נצרב ביחד לתמיד, ואני אוהבת אותו יותר בשל כך.

אני אוהבת אנשים יותר. אני מסתכלת לאחור על אלו שהכרתי ואבדו, ומעבדת את המוות שלהם מחדש- מבינה שאיתם אבדה השקעה אינסופית - נשיקות חמות על המצח, סיפור לפני השינה, מרק חם, חיבוק מנחם, ילדות שתמיד הייתה שם והוסטה אל מאחורי הקלעים.

כל תאונה שאני שומעת בחדשות כבר לא עוברת לידי, וזו גם הפעם ראשונה שאני מעלה בדעתי איך אימי הרגישה בכל מיני סיטואציות, ומייד מנסה להדחיק, כי זה כואב מידי.

אין בגידול עצמו כמעט שום דבר זוהר (חוץ מהצעצועים. כבר הבנתי ששום דבר לא הולך להתאים לי לספות), הרגעים המאושרים הם פרטיים, ועם זאת אמיתיים.

אני מחזיקה ילדה, היא טומנת אוצרות וסודות שרק הזמן יגלה, זה הדבר הכי מוחשי שאעשה אי פעם, ועדיין יום אחד נופל לי האסימון- אני הבאתי ילדה, ובעצם נכנסתי למסע רוחני.

*****

אתן מוזמנות לשתף אותי גם, ברגע בו אתן הרגשתן לראשונה אימהות. אשמח לשמוע מכן בנוגע לנושא הכי הכי יקר לליבנו