היי,

שואלים אותי הרבה שאלות על אינטואיציה, אבל אחת השאלות שחוזרות על עצמן היא -

"הלכתי עם האינטואיציה, והיא שיקרה לי..." או "האינטואיציה הובילה אותי למקום הלא נכון". 

אני רוצה להתייחס לנקודה הזו רגע, כשאנחנו בטוחים שהלכנו עם הבטן,

אבל פתאום משהו מתפקשש.

ואני אספר על זה כמובן, (איך לא), מנקודת מבט אישית.

היה לי ראיון עבודה לאיזה פרוייקט בטלוויזיה, והאמת, הבטן אמרה לי ללכת על זה,

לא רק שהיא אמרה לי ללכת על זה, גם הרגשתי שכאן, בפרוייקט הזה, הולכת להיות

קפיצת הדרך המשמעותית שלי. אלו היו ימים שכבר  הייתי מבולבלת לגבי העתיד המקצועי שלי בטלוויזיה,

וזה נראה לי קצת מוזר, כי זה היה פרוייקט קטן יחסית, ולא מאתגר במיוחד,

אבל אני כבר יודעת שאם הבטן אומרת- הולכים.

אז לקחתי את הפרוייקט בשתי ידיים ונתתי את כל כולי, רק שאז, הכל השתבש,

ביני לבין הבוס שלי היו פערי תפיסה ופערי תקשורת שלא הצלחנו לגשר עליהם,

ממש סבלתי מהעבודה מולו.

וגם כל מיני משימות שנראו לי פשוטות הפכו איכשהו למסורבלות ומייגעות, 

וההתפתחות?! כן ממש... לא נראה שיש דבר כזה באופק.

אני ממש זוכרת את עצמי חוזרת הביתה ואומרת לבן זוג שלי-

"שמע! אני המומה! הבטן עבדה עלי! זה הפרוייקט

הכי מעאפן שעשיתי בחיים שלי!"

ואם זה לא מספיק, אחרי חודש וחצי אמרו שמקפיאים את התוכנית, והבוס שלי

שחרר אותי הביתה בשיחת טלפון מגעילה בה הוא אמר לי:

"על פי החוזה אנחנו מחוייבים לתת לך עוד שבוע עבודה, אבל את ממש לא חייבת לנצל אותו".

זו הייתה תקופת החגים והייתי חייבת כסף. 

"פאק איט". אמרתי לעצמי, "אני מוחלת על כבודי, ומגיעה". 

לשבוע האחרון ציוותו אותי לבוסית אחרת שעבדתי איתה כמה ימים.

זה היה קשר בשלט רחוק, התראינו פנים אל פנים רק פעמיים.

אבל כשנפגשנו ממש התרשמתי ממנה, היא הייתה כל מה שחלמתי

להיות בתחילת דרכי- עורכת פריים טיים מובילה, עם התארים וכל החבילה.

מה שנקרא SELF MADE WOMAN.

ואז ביום האחרון הייתה לנו שיחה אגבית.

בימים בהם עבדנו יחד, סגרתי לה המון פינות,

והיא רצתה שאשאר ושנרחיב את העבודה המשותפת.

האמת, לא כל כך ידעתי מה להגיד, רק המחשבה מלראות את הפרצוף הבילתי נסבל

של הבוס הקודם שלי במסדרון, הורידה לי את החשק לחיות, אבל היה שם עוד משהו, 

והיא כמובן זיהתה את זה, ושאלה ישירות- "תגידי, את רוצה להישאר בעולם הטלוויזיה?"

עניתי את האמת, שאני מתלבטת, ואז היא אמרה לי משפט אחד שלא אחלוק אותו כאן...

הוא לא היה פוליטיקלי קורקט... תלונות על התעשייה אפשר

לשמוע השכם וערב, אין יום שלא דיברתי עם מישהו מהתעשייה

שלא היה לו מה להגיד, אבל זה היה משהו אחר. זאת לא הייתה תלונה.

זו הייתה כנות לא צפוייה שהגיעה ישר מהלב.

במשפט אחד היא תמצתה את לב העניין, את כל

מה שלא הצלחתי לנסח בעצמי. את הסיבה שבגללה עלי להמשיך הלאה.

השיחה הייתה קצרצרה, אולי 5 דקות, אבל במהלכה

יכולתי לשמוע את הז'יטון בראש שלי נופל.

כשהיא אמרה מה שאמרה ועברו לי צמרמורות בכל הגוף.

ידעתי שכל התקופה המחורבנת במשרד הזה,

היה בשביל אותו משפט שחיכה ליום האחרון שלי במשרד.  

בימים לאחר מכן, הז'יטונים התחילו ליפול לי בראש כמו מכונת מזל בלאס וגאס,

חצי שנה אחר כך, כבר יצאתי לדרך חדשה. 

אז מה, האינטואיציה טעתה?

אולי קפיצת הדרך לא הגיעה באופן אותו דמיינתי, אבל מה לעשות שהאינטואיציה אף פעם לא מובילה אותך

בדיוק להיכן שאת מתכננת. היא מקורית, היא יצירתית, ויש לה טונה חוש הומור. (לפעמים גם קצת על חשבונך).

לולא השיחה ההיא יכולתי להעביר עוד שנה או יותר בהתבשלות בתהליך.

האישה היקרה הזו חסכה לי זמן וכאב לב. ותרמה עמוקות לשינוי שלי. 

תודה לאל שהקשבתי לבטן. 

אני מאמינה שהאינטואיציה אף פעם לא טועה, אבל מה שכן,

לפעמים אנחנו כל כך בתוך הסיטואציה שאנחנו לא מסוגלים

לראות את התמונה הגדולה. חשוב מאוד לזכור שיש אחת כזו, 

ואם נהיה פתוחים ובהקשבה, בכל רגע תבצבץ האפשרות, 

להיכנס למסע מופלא.

באהבה ממני אלייך,

ניבי אוזן,

מפתחת שיטת אינטואיציה מעשית

*****
ואם בא לך לקרוא וללמוד עוד, אפשר להוריד את הערכה החינמית שלי - כלים פרקטיים לחידוד האינטואיצה  ממש כאן

https://niviin2it.ravpage.co.il/in2it