החלק שתמיד הכי קשה לי בריצה, ארוכה ככל שתהיה, נמצא בין המיטה לנעלי הספורט.

מהרגע בו יצאתי וטרקתי את הדלת, ידעתי שהדברים כבר יסתדרו איכשהו, אבל השנייה הזו של ההחלטה...אללה איסטור. תמיד הרוכלת שבי הייתה מתעוררת, ומתחילה לנהל משא ומתן.

"עוד 5 דקות..." 
ואז "טוב, יש כלים בכיור, אני אצא עוד 5 דקות..." 
ואז..."וואלה מאוחר, טוב, אני לא אצא עכשיו, אבל שבוע הבא אני אעשה 2 ריצות במקום 1". 
ואז שבוע לאחר מכן: 
"שבוע הבא אני עושה 3 ריצות במקום 2!"
ומתישהו כבר לא נשארו ימים בשבוע מכל הריצות שהבטחתי לעצמי...

האמת היא, שזה לא היה קורה לי רק עם ריצות. לא הייתה לי מילה בכל דבר שבאמת חשוב ותלוי רק בי. הייתי קובעת מועדים לכתיבה, לסידורים, ללימודים ואז הייתי מוצאת את עצמי צופה בעוד איזה זיבלול טלוויזיוני, שוקעת לעוד דיון פייסבוק לא רלוונטי, בודקת שוב את מזג האוויר בזימבבואה (כי מי יודע איך תנועת פרפר שם תשפיע על ווטאבר?).

רציתי לעשות כל מיני דברים, להקים עסק משלי בו אכתוב, ארצה, אטפל, אבל איכשהו, דווקא אני, שאין משימה שקיבלתי כשכירה ולא עשיתי כמו ספידי גונזלס, נתתי לדברים שחשובים לי באמת, יחס של חולצה משוק הכרמל.

אין בולשיט שלא מכרתי לעצמי, ואין מנחה שלא העליתי לאל העצלות, בהתמודדות שלי מול הדחיינות.

דחיינות שיצרה בתוכי תוהו ובוהו.

חושך על פני תהום.

בהתחלה לא הבנתי, לקח לי הרבה זמן לשים לב לעניין, כי כל פעם שדחיתי משהו, זה נראה לי תמים כל כך, ישנו אפילו צדק קטן בכל דחייה או שינוי, תמיד ישנו התירוץ שיכול להסביר את הכל.

אבל בצידן הנסתר של הדברים, שכשהמילה נשברת שוב ושוב ושוב, היא נוגסת כל פעם מחדש ברצון עמוק שלא מצליח להתבטא, 
מה שמוביל לתסכול, ולבסוף לייאוש.

אם להיות כנה, ה-5 הדקות האלה, מעולם לא היו זמן אמיתי. הן היו זמן מטפיזי, זמן ריגשי של כל הפחדים כולם, המחופשים לתירוצים חמדמדים.

וכשלא עמדתי במילה, ראיתי שלא רק היא זו שנשברת-
נשבר גם הביטחון העצמי, ואיתו האמון בעולם.
ועדיין היו השאלות האלה, שעלו מידי פעם, עלו ולא הרפו-
האם בכל זאת יש משהו בתוכי? 
ואם כן, אם יש בי איזו מתנה, כמה זמן אני אתן לה להתגמד לניצוץ חבוי?
ואיך אדע אם לא באמת אנסה?

אז התחלתי לעמוד במילה שלי מאוד מאוד בקטן. 
לקום שעה יותר מוקדם בבוקר לכתוב, לצאת לאימון, להקדיש זמן לחומר עיוני.
דברים קטנים, שהייתי יכולה לוותר עליהם בקלות, אבל הפסקתי להתמקח על המחיר.

פשוט עשיתי.

ועם הזמן ראיתי איך המילה יוצרת סדר,
איך המילה קובעת עובדות בשטח.
בסופו של דבר הזמינו אותי אל ההרצאה הראשונה שלי.

זו הייתה הרצאה על אינטואיציה. זה היה מול מוכרניות של רשת תכשיטים. 
התרגשתי מאוד, הגעתי לשם כמו כלה, בשמלה לבנה. 
כמובן שכצפוי מהרצאה ראשונה, שכחתי לספר איזה סיפור, וגם הייתה איזו נקודה שלא התייחסתי אליה, אבל הבנות שמרו על ריכוז, גילו עניין, צחקו, שאלו שאלות.

אני בעיקר זוכרת את הדמעה שעמדה לי בקצה העין כשקיבלתי את הצ'ק...

מאז עברו הרבה מים בנהר, נתתי הרצאות, העברתי סדנאות, אני מקבלת מאומנים באופן פרטי, אבל כבר באותה פעם ראשונה, ראיתי את השינוי שחל בי ביחס לחומר.

כל דבר חומרי שהשגתי בזכות המתנה שלי, כל דבר שהצלחתי לקנות, כבר לא היה פיצוי, אלא היה דבר שעמד בפני עצמו וקיבל משמעות.
כל דבר שהשגתי מאז ויכולתי לאחוז בו התמלא רוח וכוונה.
ודווקא המילה האוורירית, הבילתי נראית, קיבלה איכויות של חומר, של ברזל.

למדתי איך יותר מהכל, תפקידה של המילה הוא בבנייה של הביטחון העצמי. 
המילה נותנת את העומק הפנימי הנחוץ, להתמודד עם כל אתגר שמגיע,
ומכאן הקדושה שבה- זה האופן בו היא יוצרת מציאות.

לא סתם כתוב בספר בראשית שבמילה ברא אלוהים את העולם, 
במילה, ולא במעשה.
המילה נותנת את הביטחון העצמי ואת הכח לכל אחד,
לברוא את עולמו הוא.

עיקרון 2 להגשמה– מילה חזקה מברזל