את בעלי הכרתי במחאה החברתית. עד אז הספקתי לשבור לבבות וגם ליבי נשבר יותר מפעם אחת. בגיל 28 כבר רציתי לצאת משוק הבשר.
הוא ישב עם חברים. השלט שכתב ("מוות לקיצונים") גרם לי לצחוק בקול, והוא קרא לי. מהרגע הראשון היה חיבור חזק. הייתי מרותקת מכל מה שאמר, השיחה זרמה כאילו מעצמה, אבל הוא לחלוטין לא היה בסטנדרטים שלי. מובטל. תפרן. חי בלילות. מעשן, ועוד בשרשרת (!) קוקו מוזר, סנדלי שורש, בקיצור, איפה שלא מסתכלים כתוב באדום-

NON MARRIAGE MATERIAL

כשהוא ביקש את מספר הטלפון שלי, הצעתי שיחפש אותי בפייסבוק.
"אבל אין לי פייסבוק" הוא אמר לי. 
"טוב, מי יודע, אולי עוד ניפגש..." אמרתי בחיוך.
כשהלכתי משם, החבר שלו אמר לו- "אתה עכשיו הכרת את אישתך". 
"ממש!" הוא חשב לעצמו.

יום לאחר מכן, הגעתי שוב לרוטשילד. האמת שלא הייתה לי סיבה. אף אחד לא חיכה לי, לא הייתה שום התארגנות מיוחדת, בחיי שזו לא הייתי אני, הרגליים לקחו אותי לשם.

"אני פה בשביל המחאה!" אמרתי לעצמי, ולהיכן שלא הבטתי חיפשתי את הבחור המוזר. יותר משעתיים שוטטתי לי בשם האידיאלים הנשגבים של מעמד הביניים, עד שכבר מוצה העניין, ועדיין לא רציתי לחזור לדירה. בשביל מה? בשביל קופסאת הפסטרמה שאני דופקת לארוחת ערב? בשביל המצעים המג'וייפים שהייתי צריכה להחליף כבר לפני שבוע? אני נשארת כאן בשביל האוויר הצח!".

בקיצור, לא עזבתי את המקום עד שראיתי אותו שוב.

המפגש היה סוחף, בדיוק כמו הפעם הקודמת, וגם הפעם הוא ביקש את המספר, ורציתי לתת אותו, בחיי שרציתי, אבל לא יכולתי. ברגע האמת כל מה שראיתי היה - מובטל. תפרן. קוקו. סנדלי שורש. נפרדנו כידידים.
הזמן עבר. אותו קול קטן שלקח אותי לרוטשילד בלי סיבה וחיפש אותו בין ההמון, התחיל ללחוש לי: "אולי עשית טעות...".

"לא!", התעוררתי על עצמי, "ניבי, הפעם אמרנו שהולכים על כל הקופה, צריך מישהו מאורגן, מסודר, חדור מטרה, מישהו שיאזן אותי, וגם נחמד אם הוא יהיה יצירתי בכסף..."

אבל בוקר אחד, קיבלתי מהבחור המוזר הצעת חברות בפייסבוק. זו הייתה ההצעה הכי ישירה שקיבלתי בעולם הדיגיטלי. הוא אפילו לא חיכה שרשימת החברים שלו תתמלא, ואני לא חיכיתי לאיזה פלרטוט ממושך. נפגשנו עוד באותו יום.

היה צהרי שישי יפים בכרם התימנים, והדייט התארך והתארך והתארך. באותו ערב הורדתי לבני המשפחה שלי שנה מהחיים. לא הגעתי לארוחת שישי המשפחתית, גם לא הודעתי, גם לא שמעתי ולא עניתי לטלפונים. אחי כבר היה בדרך מנתניה לפרוץ את הדלת של הדירה שלי בפלורנטין, כולם היו בטוחים שקרה לי משהו.

אבל בחיי שלא שמתי לב לכלום... איך יכולתי? הבן אדם שמולי הפיל לי את כל החומות. הרגשתי שאנחנו כבר מכירים, שאני בבית, שבנפשו מצאתי בית. באותה פגישה הגוף שלי אמר, את מה שהחבר ההוא ראה מהרגע הראשון- "זה יהיה בעלך".

החלטתי להמר על זה, ואת כל הרשימות שלי על הגבר האידיאלי, הכנסתי חזרה למגירה.

השילוב בינינו היה מוזר עבור כולם. עבור העמיתים שלי מהעבודה, עבור החברים שלי, עבור המשפחה, בחיי שאת הפרצוף של אבא שלי כשהוא ראה אותו בפעם הראשונה, היה צריך למסגר.

הימרתי, אבל לא יכולתי לדעת אז, שדווקא הוא, הגבר ילד הזה, שכל כך שונה מהדבר המעונב והמסודר שחיפשתי לעצמי, יצליח היכן שכולם נכשלו. שהוא יצליח היכן שאני נכשלתי.

הימרתי, אבל לא יכולתי לדעת אז, שהוא יצליח בדרכו המיוחדת לרפא את הפצעים הפתוחים והעמוקים שלא נתנו לי מנוח. הכאבים שמנעו ממני לראות, שאני הרבה מעבר להם.

לא ידעתי שזה אפילו אפשרי.

הבחירה בו הייתה השיעור הכי משמעותי עבורי על ללכת בעקבות הקול הקטן. האינטואיציה תזרוק לנו שברירים, ניצוצות, אבל היא לעולם לא תראה לנו את התמונה הגדולה. היא תמיד תשאיר לנו את זכות הבחירה, כי השיעור האמיתי שלה הוא התמסרות. הוא אמונה. וברגע שבטחתי בה, (ובעצם בעצמי) נפתחה בפניי האפשרות לעלות על המסלול שחיכה רק לי.