אתחיל בסיפור נפלא:

שני נזירי זן הלכו ביער בדרכם חזרה למנזר. כשהגיעו לנהר ראו אישה כורעת בבכי על גדת הנהר. היא היתה צעירה ונאה.

"מה קרה לך" שאל הנזיר הקשיש שביניהם.

"אמא שלי גוססת. היא לבד בבית, בעברו השני של הנהר, ואני לא יכולה לחצות. ניסיתי, אבל הזרם סוחף ולעולם לא אצליח להגיע לצד השני בלי עזרה. חשבתי שלעולם לא אראה אותה יותר בחיים. אבל  עכשיו אתם פה, אולי אחד מכם יוכל לעזור לי לחצות..."

"הלוואי שיכולנו" , התנצל הצעיר שביניהם. "אבל הדרך היחידה לעזור לך היא לשאת אותך על הכתפיים דרך הנהר, ונדר הפרישות שלנו מונע מאיתנו כל מגע עם המין השני. אסור לנו... אני מצטער".

"כמה חבל" אמרה האישה והמשיכה לבכות.

הנזיר המבוגר כרע על ברכיו , הרכין ראשו ואמר "עלי".

האישה לא האמינה, אבל עלתה בזריזות על כתפי הנזיר בפיסוק רגליים.  

בקושי רב חצה הנזיר את הנהר, והצעיר בעקבותיו.

בהגיעם לגדה השניה, הודתה האישה לנזיר, ורצה לכפר.

הנזירים, בלי להחליף מילה, יצאו שוב לדרך. נותרו להם עוד עשר שעות הליכה.

מעט לפני הגיעם אמר הצעיר לקשיש:"מורי, אתה מכיר טוב ממני את נדר ההתנזרות שלנו. ולמרות זאת נשאת את האישה על כתפיך".

"אני אמנם חציתי איתה את הנהר, אבל מה יהיה איתך, שעדיין נושא אותה על הכתפיים?"

זאת הבעיה של רגשות האשמה האנשים סובלים וממררים לעצמם את החיים  על מה שהם לא עושים, וממררים את החיים לאחרים ואומרים להם מה צריך לעשות...

ואני מציעה להרפות. רגשות אשם לא מועילות לאף אחד...לא לאדם ולא לסובבים אותו.

ועוד נקודה למחשבה - אין טעם להתווכח עם המציאות... יש רק טעם לקבל את המציאות ולבחור מה אפשר לעשות כדי לשפר אותה.