משפט זה פותח את הסדנא שלי לניהול זמן, ובמסגרת רצוני להבין לעומק את המשפט הזה, הגעתי לקטע מרתק מתוך "זורבה היווני", והרי הוא לפניכם:

...נזכרתי כיצד מצאתי בוקר אחד, גולם-פרפר בקליפתו של אילן, בדיוק באותו רגע שבו עשה הפרפר חור בקליפתו והתכונן לצאת. חיכיתי שעה קלה, אבל היא נראתה לי ארוכה מדי ורוחי קצרה. נרכנתי אל גולם הפרפר ונשפתי בו כדי לחממו. חיממתיו במהירות, ככל שיכולתי, והנס התחיל להתרחש לנגד עיני בקצב מהיר יותר מאשר בחיים.
 
העטיפה נפתחה, והפרפר התחיל לזחול ולצאת מתוכה לאט לאט, אך לעולם לא אשכח כיצד נבעתתי כשראיתי כי כנפיו מקופלות ומקומטות. הפרפר המסכן ניסה בכל מאמצי גופו המרטט לפרוש אותן. שחותי עליו והשתדלתי לעזור בהבל פי. לשווא. הוא היה צריך להתבקע במתינות ובאורך רוח. כנפיו היו צריכות להתפרש לאט לאט בחמה, ועתה כבר עבר המועד. נשימתי אילצה את הפרפר להופיע, כולו מחוץ ומקומט, קודם זמנו. הוא נלחם על חייו בכל מאמצי כוחו. אך כעבור כמה שניות כבר היה מוטל מת בכף ידי.
 
אותו גופיף קטן, כך אני מאמין, הוא הנטל הכבד הרובץ על מצפוני, מפני שהיום יודע אני כי חטא מוות הוא להפר את חוקי הטבע הכבירים. 

אל נא נחפז. אל נא תקצר רוחנו. שומה עלינו לציית בבטחה למקצב הנצחי...