לא מזמן היתה תערוכה שבה סטודנטים לאומנות/עיצוב, הציגו,בין השאר, רובוט שמצייר. הרובוט תוכנת כך שהזינו לתוכו כמובן את האימייג' הסופי, והוא יצר את היצירה על בד קנבס רחב, עפ"י הפקודות שהוא תוכנת לצייר. הדבר הזכיר לי רעיון מתוך ספר שקראתי ("היקום הטראגי שלנו", מאת סקרלט תומס) על "מותו של הסופר" יצירה ספרותית , נובלה, שנוצרת על-ידי בעלי חיים/רובוטים, או כל יצור תבוני אחר שאינו אנושי – פשוט גיבוב של מילים שבאיזושהי הסתברות מקרית נשזרות לדבר מופלא. עם התקדמות הטכנולוגיה,היום הזה לא ירחק, היום שבו רובוטים יוכלו לחבר פואמות, לכתוב רומנים, או ליצור יצירות-מופת אומנותיות. יש רק אחד שלבני אדם יש, ומכונות חסרות אותו: רגש. ואיך נראה משהו שעוצב ונוצר ללא רגש? אתם תביטו בו, תחשבו שלפי כל הכללים והנוסחאות הוא נכון , מדוייק, חכם אבל.... הוא לא מבריק. אין לו את זה...חסר לו את הניצוץ שיהפוך אותו לגאוני ! מה ההבדל בין לוגו שעוצב עפ"י "שטנץ" – נוסחה קבועה מראש, משהו שנוצר באופן גורף, מתוך נסיון העבר, כמו של חברות אחרות שעוסקות באותו תחום, כמו שכולם מכירים... לוגו שנבנה על-ידי מישהו שלמד גרפיקה אבל לא עיצוב, פוטושופ אבל לא שום דבר אחר? לבין לוגו שעוצב מתוך ראייה אנושית, מתוך הבנה עמוקה של צורך, מתוך ראיית היעוד של הלוגו – כמבדל את העסק באמת מן המתחרים שלו ? לוגו שאויר במיוחד בשבילכם, שהצבעים והאותיות שלו משקפים בדיוק-בדיוק את מה שרציתם להגיד? אז תשאלו את עצמכם: האם המעצב הגרפי שלכם רואה אתכם באמת ?