את הסיפור הבא לא המצאתי. הוא מסתובב באי מיילים כבר כמה שנים ברשת ואין לי מושג מי בעליו.

באחד משיעורי החברה, בקשה מורה מתלמידיה להביא לבית הספר למחרת היום, שק מלא תפוחי-אדמה ושקית גדולה.

למחרת, משהביאו התלמידים את הנדרש, הטילה עליהם המורה משימה: "בחרו תפוח-אדמה אחד שייצג כל אדם במהלך שנות חייכם - שלא סלחתם לו על משהו שעשה לכם.

זה יכול להיות מישהו שהרגיז אתכם או פגע בכם ועד היום לא שכחתם לו את זה, וכתבו את שמו על תפוח האדמה."

התלמידים אספו תפוחי אדמה מהשק שהביאו, רשמו על כל תפוח אדמה את שמו של האדם ואת התאריך, והכניסו את תפוחי האדמה לתוך השקית.

חלק מהשקיות ראוי לציין, היו כבדות מאוד.

מאותו רגע, ביקשה מהם המורה, היה עליהם לשאת איתם  את שקית  תפוחי האדמה לכל מקום בו שהו במהלך שבוע שלם: לבית - הספר, לחוגים, למגרשי המשחקים, לחברים ואפילו אל מיטתם בלילה...

היה זה מאוד לא נוח להסתובב לכל מקום עם השקית הכבדה. ואחרי כמה ימים החלו תפוחי האדמה להירקב ולתסוס, ותכולת השקית הפכה  לעיסה דביקה וריחנית.

משימה זו הסבירה המורה בסוף אותו שבוע, מתארת בצורה הטובה ביותר את המחיר שאנו משלמים על שמירת הכאבים והכעסים לעצמנו ועל גישתנו השלילית למצבים שונים.

לעיתים קרובות אנו חושבים שלסלוח לאנשים זו "מתנה" שאנו נותנים להם ולא מגיעה להם.

מאז אותו תרגיל היה לאותם תלמידים ברור כי זו "מתנה" – שאותה למעשה אנו מעניקים לעצמנו.

"המסע" הוא מפגש בו אנחנו מתחברים לאותם מקומות שבהם לא סלחנו ומקבלים הזדמנות להשלים את כל מה שלא אמרנו כשהיינו צריכים לומר, ואחר כך לסלוח ולשחרר. במפגש של כשעתיים אנחנו נפטרים מכמה וכמה "תפוחי אדמה" כבדים, תוססים, רקובים ומרעילים שעושים שמות הן בתאי גופנו והן בנשמתנו. בני המזל מצליחים לרוקן חלק ניכר מהשקית במפגש אחד. אחרים צריכים מפגשים כמספר תפוחי האדמה.

אבל תארו לעצמכם את ההרגשה אחרי שנפטרו משק תפוחי האדמה שלנו. תארו לעצמכם את ההשפעה על הגוף, על הנפש, על יכולתנו להיות שמחים, מלאי אנרגיה ואופטימיים...

אם נמאס לכם להסתובב עם שק תפוחי אדמה על גבכם או בנשמתכם. ובמיוחד אם אתם מרגישים שהתסיסה והריקבון החלו לגבות מחיר של ממש באיכות חייכם – אני מזמינה אתכם להתנסות בטיפול בשיטת המסע.

למי שלא מכיר – מומלץ לקרוא קודם את הספר. "המסע" מאת ברנדון בייס, הוצאת פראג.

שבת שלום

עדית