רוב ההורים רוצים לתמוך בילדיהם, להביאם לעצמאות בכל היבט אפשרי, אך ישנם, אמנם מעטים, כאלה שמפגש בינם לבין ילדיהם הבוגרים, שכבר בעצמם הורים לילדים, חורק וצורמני ומביא את הילדים למצב של התגוננות בשיחה עימם כאילו הם עדיין הילדים הקטנים... לעיתים שיחה כזו מסתיימת בכעס גדול בו שני הצדדים חשים עלבון... אצל הורינו אנחנו מרגישים כמו ילדים משום שפעם היינו ילדים, וקיימים בנו זכרונות ילדות. שהורים מסוימים מתמחים בללחוץ עליהם, מתוך צורך ופחד שלהם שמא לא נזדקק להם יותר... אז כדי שגם הורינו וגם אנחנו נצא מחוזקים משיחות כאלה יש לברר לעצמינו תחילה, צרכיו של מי משרתת השיחה הזו. אם מתברר שהיא לא משרתת אותנו, צריך להפכה להיות כזו על ידי כך שראשית לא נתפרץ בכעס שיוסיף עלבון אלא דוקא מתוך אמפתיה נרגיע אותם שאין מקום לדאגה, נסביר את רצוננו ברהיטות ולבסוף נבטיח שהורינו לא יפגעו מהחלטותינו. לפני החלטה על "Relocation" אפשר לומר להם לדוגמא: "אני יודע שההחלטה שלי לעבוד בחו"ל מפחידה אתכם אמא ואבא. אתם חוששים שאשכח להתקשר, אבל אני אוהב אתכם, אתם חשובים לי ואני מבטיח שאבוא הרבה לבקרכם גם מחו"ל"... מבטיח לכם בגישה זו שינוי מבורך של גישה משפחתית חדשה ומעצימה.