בשבוע הבא, דקה אחרי שנסיים לציין את יום הזיכרון, נעבור לחגיגות יום העצמאות.

מי ששייך למשפחת השכול, יודע עד כמה המעבר הזה קשה, מטלטל, כמעט בלתי אפשרי.

כהרף עין, אנו צריכים להשיל מעלינו את העצב שעוטף אותנו ולהצטרף לחגיגות השמחה.

אבל אולי אלו הם החיים?

הם מורכבים מהכל

משמחה

מעצב

מדאגה

מתקווה

יש בהם גם וגם.

ובעיני, העצירה הזו רגע לפני החגיגות,

ההתייחדות עם חללי צה"ל ופעולות האיבה,

מעבר לזיכרון הפרטי, נותנת מקום של כבוד לגבורה, להקרבה, לעצב בחיינו

ומאפשרת לנו להבין את המחיר ששולם, להבין עד כמה שום דבר אינו מובן מאליו, להעריך יותר.

כשמבינים את גודלו של האין, יודעים להעריך את היש.

כשמוכנים לחיות עם העצב, אפשר גם להכניס הרבה שמחה.

אז תחבקו את המשפחות השכולות בשבוע הבא

תהיו שם בשבילם

תזכרו איתם

תתעצבו איתם

וביחד גם נחגוג את שמחת יום העצמאות!