שיואו החסרתי פעימה...
שיואו החסרתי פעימה...
טוב אז אני החסרתי מלא.
ככה באמצע משחק כדורשת, בנובמבר 2016.
תפסתי את החזה. הצלחתי איכשהו לומר שלא ממש טוב לי, ובלי קורס צניחה, ביצעתי צניחה מושלמת על רצפת אולם הספורט בבית הספר של הילדים.
מפה לשם הגיע הסיור וכמה דקות אחר כך אמבולנס.
בהתחלה חשבו שסתם התעלפתי אז לא הביאו דפיברילטור, אח"כ הבינו שמה לעשות, חטפתי דום לב וכבר עושים לי החייאה...אז רצו להביא.
כמה מכות חשמל וחזרתי מעורפלת לנשום והלב חזר לעשות את מה שהוא צריך לעשות בחצי קלאץ'.
כמה דקות אחרי זה, הוא התחרט ושוב שבת מכל מלאכה, עוד כמה מכות חשמל ושוב אני תלויה בין חיים למוות, אבל בשלב הזה אני כבר מחוסרת הכרה ואין לי מושג... זו היתה רק ההתחלה של מה שהפך לדרמה פסיכית ויוצאת דופן, שחוצה כל סטטיסיטיקה.
הקטע עם זה שאני חטפתי דום לב אמיתי הוא שגם כל המשפחה שלי חטפה אחד כזה, בהגדרה המטאפורית של המלים.
יש כאן עוד חתיכת סיפור, אבל סיפורים זה לספר או להרצאה/מופע בינתיים תסתפקו בפוסט...ומי שרוצה לשמוע עוד, על איך חוזרים לחיים, איך אפשר להמשיך לחיות לצד החשש והפחד, איך מתחילים לקיים לעצמנו הבטחות שיכתוב אני...ואני אקח את זה הלאה. מקווה בסוף אוגוסט תחילת ספטמבר כבר לעלות עם ההרצאה הראשונה.
#שווה_להחסיר_פעימה_מהתרגשות_בלבד
ואנסה, ככה אמא שלי קראה לי. לא תגידו שבכל יום פוגשים מישהי בשם הזה. אני חושבת, שיש לי מזל, שאמא שלי קראה לי ככה. באנגלית Vanessa. ה- V הזה – של הניצחון, הוא כנראה אחד הכוחות המשמעותיים בשם שלי ובחיים