הוא לא היה ככה:

אחרי יומיים בספטמבר הרגשתי שמשהו השתנה אצלו. הוא לא היה ככה. ורק היום אחרי שבוע שלם, של הרהורים והתבוננות הבנתי שיש לזה קשר ישיר ליציאה של הילדים וכולנו למסגרות ולחזרה לשגרה. אני מסתכל על החופשה הארוכה שהייתה מנקודת מבטו של גינס: כיף בדיוק כמו שהיה לילדים בחופשת הקיץ. רוב המשפחה בבית למשך רוב שעות היום, יותר טיולים, יותר יחס, יותר כיף... יותר מהכל. יוצאים לפארק, או לטיול והנה הזדמנות להצטרף לעוד יציאה מהבית לעתים תכופות יותר. 

ובוקר אחד זה נעלם:

הבית שוב שקט. כולם יצאו ורגע, הם לא חוזרים. ולמחרת זה שוב קורה וגם ביום שאחרי. כבר שבוע שלם שאני לוקח את ילדי לגנים ורואה את הקושי של מרבית הילדים בשינוי הזה. העזיבה של ההורים, ההישארות בגן. נכון שלנו בני האדם ילדים או מבוגרים, יש יכולת קוגנטיבית מפותחת יותר מזו של הכלבים. ועדיין, למרות ההכנות השונות שהילדים עוברים (וגם המבוגרים) השינוי הזה עדיין כ"כ קשה. קשה ומאתגר, לחיוב ולשלילה. 

המכנה המשותף:

אז למה זה קשה לכלבים כמו שזה קשה לילדים? הסיבה היא אחת: רגשות. כן, הקושי המתואר יושב על רובד רגשי. גם אצל הכלבים ובטח אצל הילדים. היום בזכות המדע שהלך והתפתח אנו יודעים בוודאות שקיים קשר ישיר בין רגשות הכלבים להתנהגות שלהם. חרדה, לחץ, מתח, פחד... לכולם השפעה ישירה על התנהגות הכלב. תוסיפו לכך שינויים פתאומיים בסביבה והרי לכם התוצאה. 

אז מה יהיה:

גינס יהיה בסדר. בדיוק כמו שהילדים שלנו יהיו בסדר. הוא יסתגל מחדש לשינוי. ובדיוק כמו שאנחנו עושים עם הילדים שלנו גם הוא יקבל עזרה ותמיכה. רגשית וגם אימונית. יומיים - שלושה של כמה תרגילי טיפול התנהגותי והוא יגלה שהחזרה לשיגרה היא נעימה ולא מאיימת בכלל. כמובן עם הרבה חום, סבלנות ואהבה. 

זה לא מה שכולם צריכים? 

יובל שב

​מומחה לתקשורת התנהגותית בכלבים