זהו מסר שהגיע אליי בזמן מלחמת עופרת יצוקה. בזמנו עוד לא הייתי רשומה באתר אבל שלחתי את המסר הזה לחברות ששלחו לחברות וכך הלאה עד שלבסוף הוא התפרסם באינטרנט בבלוג של בחורה בשם אפרת בתפוז. אני עתידה לעלות אותו גם לאתר שלי שעדיין נמצא בשלבי בניה ושדרוג אבל בינתיים מפרסמת אותו פה עבורכם.

במציאות שבה אני ספונה בבית עם בני הקטן, בת בצבא וילד שלומד במקלט אני מרגישה לפעמים שאין מפלט מן המצור , מעצר הבית שנכפה עלינו.

ואני כן מחפשת מפלט. דמיוני משתולל לכל מיניי תרחישים של "מה היה אילו" . אני בעד המבצע הצבאי אבל מבינה שתוקפנות גוררת תוקפנות  וגם אם היא מאוזנת ושקולה עד כמה שמלחמה יכולה להיות ועד כמה שנזהרים עדיין תוקפנות גוררת תוקפנות.

מה עושים? מה עושים? איך הופכים את הצלחת על פיה? איך יוצרים תודעה חדשה, מודעות חדשה, מציאות אחרת שבה כולם מרפים מכליי הלוחמה ומתחילים בשיח אחר, שיח של אנשים שומעים, קשובים למה שלא נאמר, לתדר הבסיסי של הנשמות הגבוהות כולן: 'אנחנו פה כדיי להישאר ,לצמוח ולהצמיח ,לחיות בשמחה וחמלה ואיכפתיות, פתיחות והכלה. ואין, אין מקום לאנרגיות החשוכות'.

מתוך המצוקה הפנימית שלי, מתוך הקריאה הנואשת לעזרה אני מקבלת מראות ותמונות אחרות:

מה אם... על כל קסאם שנשלח אלינו ימטירו מטוסיי חיל האוויר  זרים של פרחים צבעוניים על תושביי עזה. מה אם נתמיד בכך כמו במבצע צבאי ונמטיר כל יום הררים של פרחים מכל מיניי סוגים וצבעים. אני רואה תושבים בצד השני תחילה פוחדים, אימה בעיניים, שנאה והנה הם מקבלים פרחים.

כמובן שיש חוסר אמון. מה פתאום פרחים? ירינו טילים ועונים לנו בפרחים. מה פתאום? בטוח שיש פה איזה קץ', בטוח שעובדים עלינו והמכה תגיע יותר מאוחר. ככה הם חושבים ומחכים למכה. המכה מגיעה שוב במטחים של זריי פרחים נוספים. הפעם מצורף לזרים סרט קטיפה לבן עם כיתוב בערבית:

"אנחנו רוצים שלום. זה כל מה שאנחנו רוצים."

התגובה של ההנהגה שם כוחנית, הם שולחים עוד טילים, והרבה. הם בטוחים שאנחנו סתם מבלפים.

האוכלוסיה שם בציפייה, מה ישראל תעשה עכשיו?

מטוסיי חיל האוויר ממשיכים בשלהם וממטירים שוב זריי פרחים עם מסר של חיבה . אנחנו מתמידים בכך עוד ועוד. בצד שלנו נופלים טילים ,פוגעים בבתים, יש אזעקות אבל בהנהגה מבינים שכדיי לשנות תדר צריך מהפכה בגישה, בחשיבה. בשביל זה שווה להקריב.

החמאס והחיזבאללה מבולבלים. הם יורים תחמושת ואנחנו מדברים בפרחים. בעולם הלם. אנחנו העם הראשון שהעז לדבר בפרחים על כל גילוי של תוקפנות. אי אפשר להאשים אותנו בחוסר הומניות, אי אפשר להאשים אותנו ברצח עם, אין מה לבוא אלינו בטענות. הפרחים מדברים בעד עצמם.

העולם מתבונן בנו בקפידה. הם יודעים שאנחנו נושאים בתוכינו את שפת האור , שאנחנו אור לגויים, לשאר העמים. הם נותרים פעוריי פה: האמנם סופסוף אנחנו מבצעים את תפקידנו בשלמות?

עיניי כל נשואות אלינו. מטס של חיל האוויר כותב בשמיים בעשן הסילון בערבית ועברית: אנחנו עושים שלום ,לא מלחמה.

כמה טנקים נכנסים לשטחים בפאתיי עזה כעת כשעליהם מודבקים זריי פרחים גדולים וריחניים ושלטים לשלום. אנחנו יכולים לעשות זאת דווקא משום שבגרנו, דווקא ממקום של עוצמה וחוסן עצומים. הם יודעים זאת, הם מרגישים את העוצמה שלנו, הם מרגישים את החמלה שלנו.

העם שלנו הפך לישות מוארת מכל בחינה שהיא, מאוזנת ובוטחת,חומלת ואוהבת, איתנה ומורה. כן, מורה דרך לשאר העולם איך עושים זאת.

הילדים משניי הצדדים הם הראשונים להבין את גודל השינוי. ילדים צוחקים מעזה יוצאים מן הבתים ואוספים אליהם את זרי הפרחים. אנחנו נותנים להם שוקולדים. ילדיי העם שלנו יוצאים מן הבתים וצופים בנס המתרחש בדיוק כעת.

כמה זמן התמדנו לשלוח זרים של פרחים על כל קסאם? חודש, אוליי חודשיים אינטנסיביים. העולם צוחק, צוחק ולוחץ על החמאס לנהוג אותו הדבר. עכשיו יש להם דוגמא אישית איך עושים זאת.

אנשים מאמצים את השיטה הזו לפתרון מאבקים בינם לבינם. מפלגות פותרות חילוקי דעות בנועם.

הורים לומדים לדבר בקול אחד אוהב עם עצמם ועם הילדים. הפרחים מייצגים צמיחה ואהבה, אכפתיות ונועם,שמחה ורוגע.

הדפוס מתפשט כמו מגפה טובה בעולם. אלו שמחזיקים בתדר התוקפנות מרגישים נדחקים לפינה.

כל ניסיון שלהם לחזור לדפוסים הישנים נתקלים רק בתיליי תילים של פרחים ושוקולדים וצחוק.

אין עם מי להילחם. לנגד עיניי הופכים כלי המלחמה לכליי דייש  ומזמרות. עוד נס. אנחנו יצרנו אותו והאור כבר גלוי לכולם. מי שנשאר בחושך יעדיף אוליי לחיות במקום אחר מחוץ לפלנטה הזו. פה כבר אין לו מקום.

החיות מתקבצות להן, נינוחות, הן יודעות שיש מקום לכולם. העולם מחייך.

למדנו לדבר בפרחים. זה הכל. עד כדיי כך פשוט.

אזעקה קוטעת את מחשבותיי ושולחת אותי לממד.

אבל קולי הפנימי מחייך ופתאום אני מבינה שזהו תרחיש אפשרי. למישהו יש אומץ???

© כל הזכויות שמורות לענת עמרם {15.1.2009}