אתי הילסום היתה יהודיה הולנדית, שכתבה יומנים בזמן מלחמת העולם השנייה.

היא נרצחה באושוויץ ב-1943, בהיותה בת 29.

היומנים שנכתבו בשנתיים האחרונות לחייה הם עדות לאהבה, חמלה, אמון בחיים ורוחניות עמוקה.

היא מתארת ביומנים ובמכתבים שכתבה ממחנה הריכוז ווסטרבורק, את התהליך הפנימי של אישה שבחרה להאמין ברוח האדם.

״אני מוכנה להעיד בכל מצב, ועד מותי, שהחיים יפים ומלאי משמעות ושזוהי אינה אשמתו של אלוהים שהדברים הם כפי שהם כעת, אלא אשמתנו. ניתנו לנו כל ההזדמנויות להיכנס לגן עדן, אבל עלינו עדיין ללמוד כיצד לנצל את ההזדמנויות הללו.״ (7 ביולי 1942)

ביומניה ניתן לראות כיצד הסנקציות נגד היהודים השפיעו על חייה של אתי. היא פקחה את עיניה ואת ליבה אל מול המציאות האיומה ובו בזמן היא פיתחה מציאות פנימית איתנה, שהעניקה לה הבנה רחבה יותר של ההתרחשויות. וכך כתבה:

״פעם אחת זה היטלר, פעם אחרת איבן האיום, פעם זאת אינקוויזיציה, פעם מלחמה או רעידת אדמה או מגפה או רעב. בסיכומו של דבר, מה שחשוב הוא, לשאת את הכאב, להתמודד איתו ולשמור על פינה קטנה של הנפש שלמה, ללא רבב, לא משנה מה יקרה.״ (10 ביולי 1942)

עוד היא כותבת:

״בסופו של דבר, יש לנו רק חובה מוסרית אחת: לכבוש בתוכנו מישורים של שלום, עוד ועוד שלום, כדי שנוכל להקרין אותו לאחרים. וככל שיהיה יותר שלום בתוכנו, כך יהיה יותר שלום בעולמנו הנסער.״

אתי הלסום כתבה ממעמקי התופת הבלתי אפשרית.

יש המון מה ללמוד ממנה על שלום, על אהבה ועל אור.

אבל, כפי שהיא כותבת, זה מתחיל קודם כל בנו ובתוכנו.

הפילוג, ההסתה, השנאה שהיתה פה לפני המלחמה, המלחמות הפנימיות שהיו כאן, הם שהובילו אותנו אל תוך הגיהנום הזה.

היום אנחנו מתגייסים לעזרה הדדית, מאחדים כוחות, משתפים פעולה.

אין ימין ושמאל, אין חרדים וחילונים, אין קיבוצניקים אליטיסטים ותושבי עיירות הפיתוח.

כולם אחד. כולנו עם אחד. כולנו בתוך אותו שדה. וכל מה שהיחיד עושה משפיע על הכלל.

עלינו לזכור זאת!

עלינו לנצור זאת!

עלינו להמשיך ולהיות מאוחדים ולהפיץ אהבה ואור לכל עבר.

אסור לנו לצאת שוב למאבקים בתוכנו או לתת למישהו לפלג ביננו.