ערב אחד בארוחת ערב, זמן שכל השאלות  מתחילות להגיע נשאלתי:

למה את ואבא לא ביחד? למה התגרשתם?

לא פשוט לענות על השאלה בצורה פשוטה וכנה. אני גם רוצה שיבין ואני גם רוצה שלא ייפגע. עניתי כמיטב יכולתי. בפשטות וכנות.

יהונתן הקשיב בקשב רב ושאל לבסוף: " גם אני אתגרש שאהיה גדול"? גם פה הייתי צריכה יצירתיות כדי להסביר שזה לא הכרח המציאות, אבל אלו מילים.

ילדים גדלים על ידי חיקוי. החל מינקות לומדים ללכת, לדבר על ידי חיקוי הוריהם וסביבתם. לפעמים משעשע לראות אב וילד צועדים זה לצד זה ששניהם חולקים את אותו אופן הליכה או עמידה, נפנוף ידיים בזמן דיבור ועוד. בלי משים החינוך העיקרי שלנו נעשה באופן ישיר בלי שאנו  שולטים במסרים שאנו מלמדים את ילדנו.

הידע המילולי שאנו מעבירים לו הוא אחוז חשוב אבל חלקי מאוד. עליו אנו לכאורה שולטים, אבל על התנהגות הילד, צורת ההתבטאות שלו, תבניות שהוא רוכש על רובם אין לנו שום שליטה, לרוב משום שלחלקם אנו  כלל לא מודעים, לא מודעים שאנו מעבירים אותן ועוד יותר מזה לא מודעים שיש לנו אותם. הילדים לומדים מאתנו איך להתנהל בחיים, איזה מקום לתפוס בגן, איך לקחת את מה שמגיע להם או לא. איך לנהל משא ומתן. לכל אחד יש כמובן את דרכו שלו ואופיו. אך ברור שכאשר ניקח ילד ממשפחה אחת וילד ממשפחת אחרת ונציג בפניהם מושגים שונים כל אחד יפרש את המושג בצורה שהוא גדל עליה ואני מדברת פה על שני אנשים שמדברים באותה שפה ואף מאותה קהילה.

למשל  המושג כסף.  כסף במשפחה אחת הוא מושג נכפש, דבר שרק אנשים חמדנים ואנוכיים שואפים אליו וכסף במשפחה אחרת הוא כבוד ומעמד ובאחרת הוא מציג שפע ויכולת לתת, עכשיו תחשבו על גבר שבא ממשפחה שכסף זה כבוד ומעמד ויש לו חשיבות רבה מתחתן עם אישה שכסף הוא מושג נלוז. הם אומרים אותו דבר אך כל אחד מביא עולם אחר לגמרי. זה חלק מההשפעה שלנו כהורים ומחנכים על ילדנו, השפעה משמעותית ומעצבת.

נחזור לנושא הגירושין, הילדים חווים את גירושין הם סופגים את מה שקורה, הם לומדים שזוגיות זה לא לכל החיים שאהבה היא זמנית שמריבה מובילה לפרדה, לעומת ילדים של הורים שלא משנה כבר רע בבית הם לא מתגרשים, הם לא חווים שיש אופציה כזו. בכל אחת מהאופציות יש חיובי ושלילי.

תבניות אלו יזדקקו לניפוץ כאשר הילד יגדל.  כמו כל תבנית אחרת. משום שזו תבנית זו לא המציאות,  אך איך מסבירים זאת לילד. אני לא יודעת אם ממש אפשר להעביר מסר שכזה באופן מילולי בלבד. וזאת משום שהילד אומנם שומע ועל פי גילו מבין , אך את האמת שלנו בנושא הוא סופג ורוכש באופן הישיר והחזק ביותר מתוך הרגש שלנו , לא מתוך המילים.

אם אני כרגע חווה את הגירושים כדבר הנפלא, וחווה חוסר אמונה בזוגיות לחיים שלמים, אני יכולה להסביר ולהסביר הילד הנבון והרגיש לא יקנה את זה. 

אי אפשר לחנך ילד לנימוסים אם הוריו מתנהגים בגסות אחד לשני ובכלל, לא יעזור אם נחנך ילדנו לרוגע ונחת ולא לכעוס אם אנו כעסנים ומהירים לכעוס. דיסוננס שכזה גורם לתסכול אצל הילד ההורה אומר דבר אחד ,אך מתנהג אחרת. זה מבלבל ומה שמשפיע במיוחד על הילד  זו ההתנהלות. אם אני רוצה לחנך  את הילד שלי לערכים מסוימים עלי להפוך את חיי ולהתנהל בערכים אלו.

בחינוך האנתרופוסופי דברים אלו מאוד מושרשים, למורה, גנן יש משקל רב בחינוך הילד על פי שיטה זו. רוב הלימוד אינו מילולי. הגננת עושה והילד חווה. אין טעם אחרת. אני אצטרך לעשות עבודה אמיתית על עצמי על מנת להשתחרר מהתבנית שיצרתי לעצמי או שקבלתי מהורי שהתגרשו, מסביבה שמתגרשת. להבין שזה לא הסיפור היחיד שקיים, לא מציאות האושר היחידה שאפשרית. רק אחרי שבאמת אחווה זאת הילד יספוג את הידע הזה.

חלק מהיכולת  שלנו לשחרר את התבניות שגדלנו עליהם או שבנינו לעצמנו היא לא לנוח על השמרים, אלא כל רגע ורגע לבחון את חיינו ומעשינו, לא לשפוט אם אנו טובים או רעים. אלא לבחון האם מה שאני עושה כרגע גורם לי אושר, מעניק לי חוויה בונה, מה שאני עושה כרגע זה מי שאני באמת או שזו עשייה שמצופה ממני. כאשר נרשה לעצמנו להסתכל היטב ואף לשנות כל פעם שאין התאמה בין מי שאנו, בין האושר שלנו לבין מה שאנו עושים, יש סיכוי טוב שננפץ תבניות ונוכל להעביר הלאה לילדנו את מי שאנו באמת רוצים להיות ואת מה שאנו באמת רוצים להעביר להם. עדיין הם יגדלו ויצטרכו לבחון  מה שלהם ומה לא. ברגע שאנו עושים זאת, בוחנים כל הזמן ופתוחים לראות ששום דבר אינו חובת המציאות שכל דבר ניתן לשנות שאנו לא מקבעים שום דבר. הילד יספוג את זה ויוכל בהמשך לבחור את התנהגותו  בצורה יותר חופשית יוכל לקבל שוני, יוכל לקבל עצמו. ואולי התבנית של הגירושים לא תדבק בו.

כאשר אנו בוחנים היטב מה בעצם  יעשה אותנו מאושרים זה נשמע לנו מאוד אנוכי. אך, אם הילד סופג ממני את ההתנהלות שלי, ואני מתנהל באופן קבוע שהאחר יותר חשוב ממני, אני לא ישן העיקר שהילד יהיה מאושר או אני אתן לאחר למרות שלא יהיה לי.. הילד לא יהיה מאושר משום שחייו יתנהלו בדיוק כך, האחר תמיד עדיף על פניו. וכך אנו מגדלים ילדים סובלים ועצובים. אבל אם הילד לומד לבחון מה עושה אותו מאושר ושהוא מספיק חשוב להיות מאושר ומגיע לו טוב. כי אנו חיים כך, נגדל ילדים שמחים יותר והאם זו לא חלק חשוב בחיינו, לראות את הילד שלנו מאושר? אז אולי הגיע הזמן לוותר על הגן הפולני ולבחון איך אני אהיה מאושר באמת!!! כאשר זה יקרה כל מי שסביבנו יתחיל להיות מאושר! איזה כיף!!!