כשאני קובעת מפגש אחד על אחד אני קודם כל בוחרת מישהו שמסקרן אותי, שנעים לי איתו, שאני מרגישה שיהיה לי קל לשלוח אליו לקוחות, שמשדר תחושה של מקצועיות ואמינות, ו/או כזה שהמליצו לי עליו.

הוא לא חייב להיות מתחום בו אני עוסקת, למרות שאני אוהבת להכיר קולגות שלי.

בפגישה עצמה אני ממוקדת על האדם השני, חשוב לי מאוד להבין את הייחוד שלו, להתחבר אליו, להבין מיהו ומה הוא צריך, כדי שיהיה לי קל לזהות לקוחות פוטנציאליים שלו.

אני יכולה לשלוח לקוחות רק לאנשים שאני אוהבת. אם לא אהבתי, לא אוכל לשלוח אליהם לקוחות בלב שלם. לכן אני מחפשת את מה שקל לי לאהוב במי שאני פוגשת, אני מחפשת את האנושיות, הנדיבות והיופי במי שנפגש איתי.

אני שוכחת את עצמי לגמרי בזמן שמוקדש לצד השני, אני לא מתעסקת בעסק שלי ולא מנסה להראות שאני טובה.

בסוף הפגישה אני שואפת להגיע למצב בו אני מאמינה שהוא בעל מקצוע מעולה ושמי שאשלח אליו יברך אותי על ההפניה.

אם אין לי הפניות מיידיות אני חושבת איך להשיג לו הפניות ומשתפת אותו ברעיונות שלי, גם אחרי הפגישה שלנו.

כשאני פועלת מתוך הכוונה הטהורה לעזור לעסק אחר, קל לי להראות מי אני, אני לא מנסה לשכנע או להציע את עצמי ואת שירותיי, מי שאני קורן החוצה בטבעיות, ואז גם קל לצד השני לשלוח אליי לקוחות.

לפעמים אני משתמשת באבחון דרך כפות הרגליים כדי לראות טוב יותר את הייחוד של האדם שאני פוגשת, ואז יוצא שאני גם מדגימה את היכולות והמקצועיות שלי. ושוב, בגלל הכוונה שלי לעזור לאדם שמולי אני לא מתאמצת, האבחון זורם לי בקלות ויוצא מדוייק הרבה יותר מאשר אם הייתי מנסה להוכיח משהו על עצמי.

ותראו מה קרה לי שוב - כתבתי בלוג שלם על ההתמקדות באחר, ובעצם כתבתי על עצמי.

ואז אני תוהה, האם יכול להיות שהדרך הטובה ביותר לבטא את מי שאני הוא להתמקד לגמרי במישהו אחר?

(וקרדיט - גם את התמונה לבלוג הזה ציירה אופירה אוריאל המדהימה)