מאז 7 באוקטובר, משהו השתנה בתודעה הקולקטיבית. נשים לא מתמודדות רק עם מצב מלחמה - הן מייצרות יציבות. זה לא סיפור של גבורה רגעית, זו מנהיגות יום יומית. בחזית שלנו, חזית העורף, לא תמיד נשמעת אזעקה. לפעמים היא נשמעת כמו אמא שאומרת בקול רגוע -"הכל בסדר ילד שלי".

חוסן הוא מיומנות שמתרגלים, שריר, לא תכונה מולדת. זה לא העדר פחד, זה תפקוד לצידו. זו גמישות רגשית. היכולת להכיל גם וגם. גם דמעות וגם ארוחת ערב, גם חרדה וגם הומור. זו לא סתירה- זו בשלות. זו יצירת תחושת יציבות כשאין ודאות. 

חוסן נבנה דרך פעולה. דרך בחירה יום יומית לא לקרוס. לא נולדנו חזקות, נבנינו דרך התמודדות. הפכנו מ"שורדות" למנהיגות של "עורף רגשי": ניהול השגרה תוך כדי כאוס לאומי ואישי - בית ילדים, דאגה לבעל במילואים, אזעקות, זומים, קבלת החלטות בהעדר בן הזוג, תיווך חדשות לילדים, מענה על שאלות קשות, שידור "עסקים כרגיל" כשבפנים מתחוללת סערה. כל אלה מציבים את הנשים כמייצבות של המערכת המשפחתית. הן מחויבות לרמת תפקוד גבוהה למרות כל אלה.

מחקרי חוסן אחרי טראומה קולקטיבית מראים שרובנו לא מפתחות פוסט טראומה, אלא הסתגלות. גם כשחלשות - מתפקדות. כשבעלך נכנס לעזה - לא שלחת לגן? לא התקלחת?... מסתגלות אמרנו.

מכאן, עולה השאלה: מה מחזיק את אלו שמחזיקות את העורף?

 במענה לשאלה הזאת, ישנם 4 מגבירי חוסן נשי:

1. קיום שגרה וטקסים קטנים וקבועים בבית

2. שיח רגשי פתוח - עם הילדים (מה הרגשת היום?) ונרמול של פחד, עצב וגעגוע. והקפדה על שיח רגשי גם של "המחזיקה".

3. מרחב אישי - 15 דקות ביום רק שלך. לאפשר לנפש ספסלים למנוחה: אימון, קריאה, שיחה עם חברה טובה... שקט. בקיצור, מנוחה. אין חוסן בלי מנוחה, שכן הוא נשחק.

4. קהילתיות - רשת תמיכה בדמות קבוצות וואטסאפ, יוזמה אזרחית, עזרה הדדית.

חוסן אומר לבקש עזרה, זו לא בושה. זה ניהול משאבים חכם. תביאי מישהו שיקפל לך את הכביסה, שתשמור על הילדים שעה ותוכלי לעבוד קצת על המחשב, אוכל מוכן זה בסדר לפעמים... בעיתות חירום, אנחנו צריכות לנטוש את מודל הסופרוומן. הוא מחליש בעת כזו. הבית לא יהיה מבריק כל הזמן, סל הכביסה יגלוש קצת, הילד ישאר בפיג'מה כל היום... לא יקרה כלום. 

השיח צריך להשתנות. צריך להפסיק לדבר עלינו כ"מחכות" לבעל שבמילואים/ בקבע/ בגוף ביטחוני/ הצלה כזה או אחר. זה שיח מצמצם. אנחנו מנהיגות מערכתיות. יש עלינו עומס מנטלי כבד וזו עבודה. כל שיחת לילה עם ילד לפני השינה, כל ארוחת ערב - זו בנייה של העתיד. הבנות שלנו ילמדו איך לתפקד בסיטואציות דומות. הבנים יראו מודל נשיות שלא מתכווצת. את תהיי נקודת הייחוס של ילדייך: "אמא בסדר, אז הכל בסדר". 

 ההיסטוריה תזכור את מבצע הביפרים, איך חיסלנו 40 בכירים איראנים ב-40 שניות. אבל הילדים שלנו, הדור הבא, יבנה מהבית.

בבית נכתבת היסטוריה אחרת. אנחנו, שמחזיקות משפחה, בית, יציבות, שפה רגשית ותקווה -אנחנו בונות את היום שאחרי! 

אנחנו לא רק שורדות את התקופה, אנחנו מעצבות דרכה את העתיד. כי לא בחרנו את המציאות הזאת, אבל אנחנו בוחרות איך להתנהל בתוכה. ואת עושה מספיק. את מספיקה.