אני בוהה בכתבה בערוץ 2 שבה הבנות אינן אוכלות בפומבי כדי לא להיתפס כשמנות ושמות תמונה שלהן בפייסבוק רק בתנאי שיש להן רווח בין הרגליים כשהן עומדות (סימן לרזון!?) – ותופסת את הראש.. איזו ילדות תמימה הייתה לי ואף פעם לא הייתי בין הרזות. אבל להיות רזה אז לא היה אז ערך עליון. בטח לא כמו שהוא היום. אני חושבת לעצמי אילו סטנדרטים בלתי אפשריים הבנות מציבות לעצמן והחברה מציבה להן מכל פינה. גם הבנות הרזות אינן מרגישות רזות והן גם אף פעם לא יהיו כי מבחינתן תמיד יש "מה להוריד"..

איך הן יכולות להרגיש טוב עם עצמן בהשוואה התמידית, הלא ריאלית והמכווצת הזאת??

או אולי זאת תמיד התוצאה כשאנחנו משווים את עצמנו תדיר לאחרים? יוצא שתמיד אנחנו "לא מספיק.." במשהו. תמיד יש למישהו משהו שלנו אין. ההיא יותר נמרצת ממני, הוא יותר רהוט ממני, ותמיד יש מישהו שהוא יותר חברותי ויותר פתוח ממני..

ההשוואה התמידית הזאת אף פעם לא עובדת לטובתי. זה תמיד משאיר אותי הרחק מאחור.

וכך גם מרגישה הנערה הזאת שמגיעה אלי, שבהשוואה לאחרים היא יוצאת תמיד במינוס.

אז אני עושה איתה "פוס" ומפנה את הזרקור אליה. אנחנו מתחילים להתמקד רק בה. מחפשים אחר דבר אחד קטנטן שהיא כן אוהבת בעצמה. בסוף היא מוצאת. היא אוהבת לקרוא ואוהבת את זה שאוהבת לקרוא.  ואז נפתח צוהר קטן בלב שלה כלפי עצמה. ואז היא מוצאת משהו חיובי שעשתה ושמחה בו. והצוהר בלב מתרחב. ועוד מילה טובה שקיבלה מהמורה. ואנחנו הולכות ומוצאות אוצרות נוספים להרחיב אותו עוד יותר. הלב נפתח והגוף מזדקף. ובסופו של דבר היא יוצאת לכיתה ולעולם בידיעה שיש לה את הטוב שלה. את המתנות שלה. וזה מאפשר לה לפתוח את הלב בפני אחרים ליצור חברויות חדשות ולהרגיש שוות ערך. ואז מתמעט הצורך בהשוואות.

וגם אם לפעמים עולה הספק העצמי היא נזכרת שוב במאגר המתנות שלה, מתמלאת ומזדקפת מחדש.

 ואולי זאת הדרך. לשבת עם הבנות האלה ולגרום להן להתאהב בעצמן מחדש. מכל הלב. בכל סנטימטר בגוף ובנפש. בכל פרט, בכל עשייה, בכל תוצאה, בכל תכונה , בכל כוונה ובכל מתנה. להזין את עצמם מבפנים באהבה ובטחון שיהדהדו הלאה, לכל עין שאי פעם מדדה שפטה ביקרה והמעיטה בערכן. ואולי זה יעשה את ההבדל. אולי. הלוואי. 

* התמונה לקוחה מקלפי POINTS OF YOU