בג"ץ 38379-12-24 (פלונית נ' בית הדין השרעי לערעורים ואח') עסק בעתירה שהוגשה לבית המשפט העליון, ובה הסתמכה עורכת הדין על כלי בינה מלאכותית לצורך כתיבת העתירה – כולל הפניות וציטוטים לפסקי דין שלא קיימים.

השופטת גילה כנפי-שטייניץ לא התעלמה מכך, ובפסק הדין הבהירה נקודה קריטית:
האחריות לתוכן שמוגש לבית המשפט נשארת תמיד בידי עורך הדין, גם כאשר הוא משתמש בטכנולוגיה מתקדמת.

עם זאת, חשוב לשים לב שגם ישנה הכרה בפסק הדין בפוטנציאל של הבינה המלאכותית. כפי שכתבה השופטת:
"אין בחומרת המעשה שלפנינו, ובחששות שהוא מעורר, כדי להעיב על שימושים ראויים שניתן לעשות בכלי בינה מלאכותית. אל לנו לשפוך את התינוק עם המים."

המהפכה של הבינה המלאכותית אינה איום – אלא הזדמנות לשיפור ולייעול העבודה המשפטית.
השאלה היא לא האם להשתמש בבינה מלאכותית, אלא כיצד לעשות זאת באחריות.

אז מה כן אפשר לעשות?
במקום לחשוש מהכלים החדשים – חשוב ללמוד להשתמש בהם בצורה חכמה:

• ניתן להשתמש ב-AI ככלי סיוע ראשוני לניסוח טיעונים, ליצירת רעיונות ולסיכום מידע.

• אפשר בהחלט לשפר בעזרתו ניסוחים, לבחון זוויות נוספות או לבנות שלד ראשוני למסמך.

• יש לבדוק כל פסק דין, כל ציטוט וכל טענה, ולוודא את נכונותם מול מקור משפטי מהימן – במיוחד כאשר מדובר בטענות עובדתיות או משפטיות.

• כדאי להתייחס לכל תוצר של AI כאילו נכתב על ידי מתמחה בתחילת דרכו – כלומר, עם פוטנציאל, אך מחייב פיקוח מלא.

השורה התחתונה: השימוש בכלי AI אינו פוטר מאחריות מקצועית, אינו מצדיק טעות, ואינו מהווה תחליף לשיקול דעת משפטי.
עורך דין שמבין את מגבלות הכלים הדיגיטליים ומנהל אותם בתבונה – יכול ליהנות מיתרונותיהם, בלי לסכן את האמינות המקצועית שלו או את תוצאת ההליך.