לאחרונה ביקרתי בסין כתייר, בעיקר בבייג'ינג. זהו ביקורי הראשון בסין, ולאמיתו של דבר ביקורי הראשון במדינה שאינה בעלת משטר רב-מפלגתי; ל"חוסר הנסיון" שלי בסוג כזה של מדינה יש כמובן חסרונות אבל גם יתרון: דווקא מי שאינו מכיר מערכות אלה, מבחין ביתר קלות במאפיינים המיוחדים שלהן. ואמנם אפשר לומר שבייג'ינג אינה סין, אבל באותה מידה אפשר גם לומר שניו-יורק אינה ארה"ב, או שתל-אביב אינה ישראל. בייג'ינג אינה רק בירת סין, אלא גם העיר השנייה בגודלה (אחרי שנחאי) וניתן לומר שהיא "השער לסין"; מכאן שכנראה כל תופעה שלילית שנמצאת בה תימצא בעוצמה גדולה פי כמה בחלקי סין האחרים.  אציין שביקורי לא היה בתקופה המוגדרת כעונת התיירות, כך שכמעט לא פגשתי אנשי מערב, אפילו לא באתרי התיירות הראשיים; בכל זאת מעניין שכל האנשים שפגשתי פרט לקומץ נזירים טיבטיים באתרי התיירות ובשווקים היו לבושים בבגדים מערביים.

כבר בנמל התעופה שמתי לב לתופעה שלא קיימת במערב, אפילו לא במדינה עם בעיות בטחוניות רבות-יחסית כמו ישראל: מספר עצום של שוטרים וחיילים בכל מקום, החל מדלת המטוס ממש ועד לרחובות הראשיים. בעיר עצמה קיימת בדיקה בטחונית ומכונת שיקוף לחפצים בכניסה לכל מקום ציבורי, מה שגרם לי וכישראלי להרגיש ממש כמו בבית. ולמרות שסין לא נחשבת לאחת מן המדינות המפותחות או מה שמכונה "העולם הראשון", דבר אחד משותף לה עם מדינות אלה: היסטריה לא מוצדקת בעניין "שפעת החזירים" (בשנה האחרונה מתו בעולם למעלה מפי עשרים משפעות אחרות מאשר ממחלה זו);   חלק ניכר מעובדי נמל התעופה בבייג'ינג לבושים במסכות חדר-ניתוח, והנוסעים מקבלים  עלונים המזהירים מפני המחלה.

בייג'ינג היא עיר מאוד נקייה ומסודרת, גם יחסית למערב. כמעט שאין פיסת לכלוך אחת ברחובות. בעיר גם מספר גדול של עצים בכל מקום; 5 מיליון ניטעו לקראת האולימפיאדה. גם פחי האשפה מופרדים לאשפה רגילה וממוחזרת. כל העיר עברה "מתיחת פנים" בשנים האחרונות, בייחוד לפני האולימפיאדה שהתקיימה שם לפני כשנתיים; רוב הבניינים, בייחוד ברבעים המרכזיים, הם בניינים חדישים מבטון, פלדה וזכוכית המעוצבים בסגנון חדיש. חלקם בניינים ענקיים כולל אחד בצורת האות ר' ליד הכפר האולימפי, ואחד בצורת האות ח' - מרכז שידורי הטלוויזיה של העיר.

ברבעים המרכזיים אפילו השיכונים המכונים שם "הסגנון  הסובייטי" (ומזכיר את השיכונים שנבנו בשנות ה-50 וה-60 בארץ) מהווים מיעוט. בניגוד מוחלט, קיימות בעיר גם שכונות ישנות מלפני המהפכה ב-1949 ("הוטונגים"), המאופיינות בבתים חד-קומתיים קטנים וצפופים, שירותים בקצה הרחוב וחלקם אף ללא מים זורמים או חשמל.  אבל ההוטונגים הם במידה רבה נחלת העבר כיום נותרו כמה מאות מהם בבייג'ינג, ובהם מתגוררים לא יותר מ 5 אחוזים מאוכלוסיית העיר. בכמה מהם ראיתי שכבר מתנוססות על הקירות הודעות פינוי, סימן להריסתם הקרובה.

כמו כל הערים שעברו מודרניזציה מהירה, נוכחתי במספר קוריוזים שנובעים מחוסר התאמה בין הרצון להיות מודרניים לבין המציאות שאינה כזו: שגיאות קשות ומצחיקות בשלטי האנגלית בכל בו; בקטע החומה הסינית הקרוב לעיר יש תור ענק ליד שירותי הנשים, ולכן כמה מהן נכנסו לשירותי הגברים; דרכי עפר מוזנחות מחוץ לעיר לצד מכונית נסיונית ללא נהג, ועליה אנטנה ענקית ווילונות סגורים; מסעדה שבה האורח יכול לבחור מנת בשר בעודה בחיים (!), כולל דלי ובו קרפדות חיות במשקל כמה קילו ואקווריומים ובהם צלופחים, סרטנים ודגים (ממש לא בשבילי. אני אכלתי שם רק מנה צמחונית); שוק האיכרים בו מוכרים בשר של כל מה שזז פשוטו כמשמעו כולל קופסה ועליה השלט "SHEEP PENIS  "; וטוק-טוק (מונית המופעלת ע"י דוושות) במחיר פי חמישה מנסיעה במונית רגילה.

החברה הסינית כפי שהתרשמתי ממנה הופכת לקפיטליסטית, לאחר 30 שנה של שינויים בכיוון זה: מצד אחד, מכוניות פאר בכבישים, בעיקר מייצור מקומי (שהרי בסין כבר יש מיליארדר אחד בנוסף ל-14 שחיים בהונג-קונג); ומצד שני, ברחובות משוטטים לא מעט חסרי בית וקבצנים מבקשי נדבות, ממש כמו במערב. גם מהפכת תרבות של שנות ה-60 כבר מוצגת כאירוע שלילי: באחד המקדשים הבודהיסטיים בעיר מופיע שלט שבו כתוב שהמקדש ניצל מ"מהפכת התרבות" בה הועלו באש ונהרסו מקדשים רבים, עקב התערבות ראש הממשלה דאז צ'ו אן-לאי.

מבחינה פוליטית בולטת עובדה אחת: פולחן האישיות של מאו חוסל כמעט לחלוטין, וגם הוא משתלב באווירה הקפיטליסטית: באחד השווקים, בין מאות דוכני רוכלים, ישנם כמה דוכנים של ספרים העוסקים במאו. ובכל בייג'ינג אין תמונות של מאו שלא במוזיאון או למכירה, חוץ משתי התמונות התלויות בכיכר טיאנאנמן.

הכיכר וסביבתו הם המקום המרכזי ביותר בעיר ובסין כולה, בהיותם מרכז למוסדות השלטון (ממש כמו שהיתה ה"עיר האסורה" הסמוכה אליו בתקופת הקיסרות). בכיכר כמה סוגי שוטרים וחיילים עומדים דום, כולל באמצע המדרכה. בכניסה לעיר האסורה שוטרים לבושים אזרחית, שנראים הרבה יותר מתוחים מהשוטרים במדים. וכן, יש בכיכר סימנים מסויימים ל"פולחן אישיות" של ראשי המשטר הנוכחיים, בגלל שמראים אותם על מסכי ענק. מעניין שיש כאן גם שרידים לתופעת שיכתוב ההיסטוריה: בספר על תולדות כיכרטיאננמן שנמכר שם, אין זכר לטבח מ-1989.

גם בכיכר רואים את מחיר הקפיטליזם, כולל "עלוקות" שצריך להיזהר מהן; כל מי שמגיע לשם כמו לכל אתר תיירות - מיד מתנפלים עליו כמה רוכלים ומציעים לו לקנות כל-מיני מזכרות (בעיר האסורה אמרתי 20 פעם לא תודה בטווח של 200 מטר. אולי הכי טוב זה להתעלם מהם). ישנם גם דוכנים בהם מוכרים תמונות וקלטות וידאו על צריך לראות כדי להאמין מאו ולצידו צ'נג קאי-שק. כנראה שהיחסים בין סין לטאיוואן השתפרו מאוד לאחרונה.

במרכז הכיכר נמצא המאוזלאיום של מאו ובו מוצגת גופתו החנוטה. בתור למאוזוליאום אירעה לי תקרית המסבירה הרבה מאוד על סין, כולל חוסר יעילות, קפיטליזם ושחיתות: אחרי שעמדתי בתור כמה שעות הגעתי לגדר הפנימית של המתחם, והיה עליה שלט באנגלית שאסור להכניס תיקים. כשראה אחד השומרים שיש לי תיק הוביל אותי לביתן בו היתה הפקדת תיקים, ואחר כך החזיר אותי לראש התור וביקש בתמורה 100 יואן (15 דולר), שאותם נתתי לו לעיני כל החיילים והשוטרים ששמרו שם.

כנראה שאי אפשר בלי ה"נקודה הישראלית" בכל מקום: הסטודנטים הנמצאים בכיכר משתמשים בזרים כדי להיכנס בשיחה לשם תרגול האנגלית שלהם. כאשר שמעו שאני מישראל גילו בקיאות בנושאי המזרח התיכון. ובמוזיאון המלחמה והמהפכה מוצג הספר "אמנות המלחמה" של המלומד הסיני סון-טסו במספר שפות וגם בעברית(!) ; כמעט מיותר לציין שאלה היו האותיות העבריות היחידות שבהן נתקלתי בעיר. אבל זה כבר אומר עלי יותר מאשר על סין.