אין כמו ארוחות משפחתיות בערב שבת! אצלנו במשפחה אנחנו  יושבים סביב שולחן ארוך במיוחד, כי אנחנו תמיד בים 16 ל-20 איש : אני ואשתי היקרה, אבא שלי עד 120, הילדים, בני ובנות זוגם, חמשת הנכדים, ילדים מאומצים, צעירים שמאומצים על ידי ילדיי, ביניהם גם חיילים בודדים. ההמולה גדולה והכל חגיגי ושמח! 

לאחר הארוחה אפשר להבחין בקבוצות של ספק מדברים ספק מתווכחים, בילדים משתוללים להם ומנסים לרכב עלי או על הוריהם, וגם מצליחים. האווירה מקסימה, רועשת למדי ואולי יותר מדי, אך זהו המחיר הקטן שעלינו לשלם עבור האושר העילאי - זמן משפחה.

פה ושם מישהו מתחיל נושא מסוים: פוליטיקה,  חיי יומיום, חינוך ילדים, קניות, ספורט ואפילו פילוסופיה. בעצם מה לא?  ברור שיש דעות לכאן ובמיוחד לשם, וכל אחד יודע טוב יותר מה ואיך. יש רב-שיח ערני, סוער וחי. ומה אין? אין את היכולת לבטא את עצמך ולגרום לכולם גם להקשיב, להבין, להפנים. ברור שזאת לא האווירה לתובנות עמוקות ואפילו לאותן הבנות קטנות שאנחנו מגיעים לא באמצעות הוויכוח אלא דרך ההכלה של האחר.

את הערך המוסף המיוחד - הקשבה הדדית, חוסר ביקורתיות ושיפוטיות, הבנה עמוקה על תהליכים שכל אחד מאיתנו עובר - את כל אלה קיבלנו במעגל המשפחתי שקיימנו ביום הולדת שלי, ועל כך כבר כתבתי בעבר.

---------------------------

כאשר תכננתי את "מעגל המשפחה" שלנו, לקחתי בחשבון את האסון המשפחתי שעברנו לפני 7 שנים, את הרגישות לנושא, והחלטתי שאני לא נכנס לפינות קשות וטעונות רגשות. הסדנה נבנתה להעצמה, לחיוביות ומבט קדימה. בדיעבד אני יודע שההחלטה שלי הייתה נכונה. כאשר עברנו את שלב הראשון במעגל המשפחתי, שלב קצת הססני, פחות בטוח, הדברים התחילו לזרום בקצב של כל אחד מאיתנו. זה היה מרגש, לפעמים אף מבדר, ומאד אמיתי.  

לאחר הסדנה, הבנתי עד כמה המשפחה ממלוכדת שלנו הייתה זקוקה לזה. ולא רק אני הבנתי את זה. זו הייתה התובנה המרכזית של כל התהליך שעברנו במשך אותן השעתיים של הקשבה, הכלה, פרגון והבנה.