האם אימון אישי, שכולו העצמה ומימוש החזון האישי, הוא כלי מתאים לשקם אנשים ומשפחות במצבי אבדן ושכול? האם תהליך האימון, שהוא תהליך ממוקד ותחום בזמן ועוסק בהבאת האדם לניצול היכולות והגשמה עצמית, האם כל זה מתאים למי שאיבד אדם קרוב ומנסה לשרוד בים של רגשות ואבל? 

התשובה לגמרי לא פשוטה כי כל אדם הוא עולם ומלואו. כל אחד כואב את האבל שלו באופן אישי וייחודי. גם אצל בני זוג שאבדו ילד יקר או ילדה מקסימה - מה שמתאים לאחד מהם לא תמיד מתאים לשני. 

אני מגיע לתחום הטעון הזה - אימון אנשים ומשפחות שחוו אבדן - מתוך ניסיון אישי. למעשה אני ביצעתי אימון עצמי, כאשר חיפשתי את דרכי להמשיך בחיים. מצאתי בתוכי יכולות וכוחות, ערכים וחוזקות שעד אז לא הייתי מודע להם. וכך הגעתי לרצון ללמוד את מקצוע המאמן, ולעזור לאנשים אחרים במצבי לשקם את חייהם.

לא לכולם מתאימה הדרך של אימון. כמו שטיפול פסיכולוגי לא "מדבר" אל כל אחד מאתנו. יש אנשים שדווקא תרפיה במוסיקה או באמנות, רכיבה טיפולית או טיולים רבים בעולם הם אלה שמרפים אותם ומרפדים את הכאב. בהיותי חבר קיבוץ אני חשוף למקרים רבים של התמודדות עם אבדן ושכול, הרי קיבוץ זה משפחה אחת גדולה. בדרך כלל האדם לא בטוח מה טוב יותר בשבילו ומנסה כל מיני טיפולים, כולל "טיפול עצמי" של הסתגרות וניקור. עצוב לי לראות אנשים מתרסקים ומשפחות מתפוררות.

זה מה שהביא אותי להיות מאמן אישי. אני מאמין שבהרבה מקרים האימון הוא הכלי המתאים ביותר, העצמתי ביותר לשיקום האדם שחווה אבדן ומרגיש חסר כח חיות. הקושי היחידי שלי הוא להגיע לאותם האנשים שזקוקים לי. הנושא הוא טעון רגשות וגורם להרבה אנשים להסתגר ולהדחיק. גם כאשר חוסר התפקוד האישי והמשפחתי זועקים לעזרה, אני שומע את התשובה "אצלנו הכל בסדר".

יש בי את הנחישות והיכולת לעזור לאנשים, ובסופו של דבר אני אצליח להגיע לקהל היעד שלי - אנשים יקרים וכואבים שאיבדו את היקר ביותר.