בכל מקום שאני נמצא, הכיסא הריק תמיד לידי.

אני יכול ממש לראות אותו בארוחה משפחתית בליל שבת, בחגים ושמחות, בעבודה, ברכבת לתל-אביב, בטיסות לחו"ל. גם בטיסה הבאה שלי ביום ראשון הקרוב - אני ארגיש אותו. אולי אפילו יותר מתמיד כי זאת טיסה לחופשת סקי בצרפת. וכאשר אשב ברכבל, מוקף הרים מושלגים ומסלולי גלישה, הכיסא הריק יהיה לצדי.

הכיסא הריק שלי זהו הכסא של ענבל, בתי הצעירה שהייתה גם הנשמה התאומה שלי. הכיסא של ענבל יישאר ריק לתמיד. הוא לא יעלם, הוא גם לא יתרוקן מזיכרונות ומגעגועים.

עמוק בתוך תוכי אני מרגיש את ענבל איתי, לידי, ממש כאן. אני מתייעץ איתה, שואל אותה, מספר לה. הדמיון שלי משלים את השאר: את התגובות שלה, את מבט עיניה השחורות והמבריקות ואת הבעת הפנים שלה. אנחנו תמיד יחד.

יש מי שיגיד שזוהי סוג של תלות, שזה לוקח אותי אחורה ומנציח את הרגע הנורא ביותר בחיי. אני רואה את זה באופן שונה. הכסא הריק שילדי ממלא אותי תוכן, ממלא אותי באהבה וברצון לעזור לאנשים אחרים שגם לידם נמצא תמיד כסא ריק.

הביטחון העצמי והכוח הנפשי של ענבל עברו אלי, חיזקו אותי ועשו אותי למה שאני.

במותה הצילה ענבל לא רק את האנשים שקיבלו את אבריה להשתלה, אלא גם את אלה שאני מצליח להחזיר לחיים.  

http://sharfstein.blogspot.com

http://imun.maaganm.co.il