ספר חדש שאיירתי יוצא בימים אלה לחנויות. הספר הוא "לחבק דולפין" מאת הדר' חן נרדי.  

בספר הילדים  החדש של דר' חן נרדי, "לחבק דולפין", מוצגת סיטואציה של ילד המגיע לגן חדש, נתקל בלעג והצקות, ומתקשה להתמודד עם אכזריות הילדים סביבו. בספר מוצעות לילד  דרכי פעולה שונות, כאשר כל אחת מדרכי הפעולה מיוצגת ומואנשת על ידי בעל חיים מבין חיות הים- הסרדין, הכריש והדולפין.

החיבור שלי אל הספר היה מיידי, והוא נגע בנפשי,  כמי שבילדותה חוותה הצקות ודחיה, דחיה שליוותה אותי שנים רבות כמקום של כאב, מקום של שאלות- למה דווקא אני? מה הייתי צריכה לעשות? וכאמא לילדים קטנים העושים את צעדיהם הראשונים בבית הספר ובגן, מה עלי לעשות כדי שזה לא יקרה מחדש עם ילדי?

וגם... מה עלי לעשות כדי שילדי עצמם ירכש את האמפטיה לכאב האחר, ולא ילעגו ויציקו הם עצמם לילדי אחרים חלשים יותר מכוחו של הלחץ החברתי.

למרות שאני היום במקום אחר לגמרי, החשש הזה קיים, ותוך כדי עבודת האיור על הספר מצאתי עצמי מהרהרת בכך רבות.

חן  מגיע לגן חדש, איך הוא יכול להגיב? האם יסתגר בתוך עצמו? האם יבכה ויקווה לרחמי הילדים? אולי יפנה לגננת? אולי יתקוף בחזרה?

מהבחינה האיורית יצרתי כאן, ובמקומות נוספים בספר סוג של איורי קומיקס, עם בועות דיבור. 

הילדים מחייכים, צוחקים, אבל הצחוק שלהם לא נעים. מאיים. 

בהתחלה פוגש הילד חן את הסרדין.

הסרדין משכנע את חן שהדרך הנכונה לפעול בה היא להקטין את עצמו, לעשות עצמו חלש, חלש מכפי שהוא. להעמיד פנים שהוא חולה ולהשאר בבית, לברוח, לשתוק...

אבל,

דרכו של הסרדין לא עוזרת לחן. מסתבר שהילדים מציקים לו אף יותר.

דמותו של הסרדין עצובה, מעט נלעגת, אבל עדיין מעוררת הזדהות, לא מעוותת יתר על המידה.

אחר הצהריים חן מתבונן מחלון ביתו אל הרחוב ורואה את הבריון הכונתי לובש חולצת כריש, רכוב על אופניו, צועק ומזלזל בעוברים ושבים וזוכה למבטים נערצים מהנערים בשכונה.

לאחר מכן, בחלומו, פוגש חן את הכריש. חן מבועת מהכריש אבל גם מוקסם ממנו. הכריש, קצת כמו דמותו של הצמח הטורף ב"חנות קטנה ומטריפה", מבטיח לחן את החיים הטובים, אם ילך בדרכו, כולם יעשו כרצונו, צריך לקחת הכל בכח, כי זה הכי כיף והכי נוח.

הכריש עוצב מבחינתי כדמות בריון שכונתי, לובש גופיה, שרירי, אבל גם עוצמתי, מהפנט, אפילו "נחשק".

חן מרוצה מאד. הוא הולך לגן כשהכריש מלווה אותו, מעודד אותו לדחוף, להרביץ, לצעוק ולהשתולל.

לכאורה הכל בסדר, ילדה אחת בגן, מריטו, מעמתת אותו עם מגבלות הכוח, מנצחת אותו בסוג של קרב-מגע שמבוסס על השימוש בכוחו של היריב לשם הכשלתו, וחן שוב נופל על הגב לצהלת הידים.

למרבה המזל, פוגש חן בדולפין. הדולפין מעוצב כסוג של "גיבור על" שכוחו ביכולת שלו לקלוט את הסיטואציה, ברגישות, בעזרת הסונר שלו, בעזרת הקשבה וכבוד, בעיקר בעזרת עוצמה פנימית.

ה"לבוש" של הדולפין נקי, כמו ספורטאי וסופרמן גם יחד. הסנפיר העליון שלו לוקח לכיוון של כנפי מלאך.

הדולפין מנחה את חן לדרכי פעולה חדשות, מלמד אותו סובלנות ואמפטיה, ועוזר לו לראות את הכאב גם בילד שלעג לו, וכך הוא מוצא עצמו חולק עם אותו הילד את הממתק שלו, לזעזועם של הסרדין והכריש, ולשמחתו של הדולפין.

בסצינת הסיום רואים את האבא של חן, נושא את חן על כתפיו וחן מביט בשמיים ורואה את שלושת היועצים ביחד במעגל, עושים שלום האחד עם השני. 

למרות שלא אוכל לדעת, אם, כשהמודל הדולפיני לצידי הייתי מתמודדת טוב יותר עם הילדים בבית הספר, עדיין המודל הזה נכון ונפלא בעיני, ולדעתי יכול בהחלט לעזור לילדים כהסתכלות אלטרנטיבית, בין אם הם נמצאים בסיטואציה כזאת, או עדים לה, ועשוי אף ללוות אותם כמבוגרים.

המודל הדולפיני אותו פיתחו דר' חן נרדי ורעייתו דר' רבקה נרדי, והמבוסס על שלושת ה"יועצים" פנימיים "הסרדין", "הכריש", ו"הדולפין" מותאם כאן בספר לילדים, אבל הרעיון משמש כבר שנים רבות (משנת 1992) כמודל מעצים למערכות יחסים והתמודדות עם קשיים בזוגיות, בעבודה וכולי.

ניתן לקרוא על המודל הדולפיני והיועצים הפנימיים באתר של חן, כאן:

 http://www.dialog-nardi.co.il/SitePages/index.asp?MMID=87&DocID=167

את המודל הזה התאים דר' נרדי לילדים ראשית כהצגת בובות, מלווה בסיפור, ובהמשך כספר הזה- ספר ילדים שהוא הרבה מעבר לסיפור בעלמא, ונוגע בנקודות חשובות ומהותיות עבור הילד.