יום אחד בביה"ס נתקלתי בספריה בעיתון נוער התחלתי לקרוא בו, סופר שם על ילד שסובל מהפרעת קשב וריכוז, פשוט ישבתי וקראתי ונדהמתי מהסיפור, לרגע חשבתי שהוא נכתב עלי והרי לא יתכן שכותב המאמר מכיר אותוי. חזרתי הבייתה עם העיתון. בבית הראתי לאמא את הסיפור. אמא קראה את הסיפור, התבוננה בי ושאלה אותי מאיפה הכותב מכיר אותי ומי הרשה לו לכתוב עליי ? הסתכלתי אל אמי ועל פניי חיוך. אמא שאלה: "ליאור מדוע אתה מחייך, מה מצחיק" ? עניתי: "אמא זה לא עלי, איני יודע על מי זה, אבל גם לי זה הזכיר את עצמי ומה שהכי חשוב אמא, שהילד הזה השתפר והשתנה ויש שם מספר וכתובת של האיש שעשה זאת. אמא הביטה שוב בעיתון. העתיקה את המספר והבטיחה לי להתקשר אל האיש. אולי הוא באמת יוכל לעזור לי. יותר מאוחר חזרה אמא ומסרה לי שהיא תיאמה עם המאמן פגישה. פתאום התחלתי לחשוש, אולי הוא עזר לילד ההוא אבל מי אמר שהוא יצליח לעזור לי ואם הוא לא יצליח אז מה יהיה ? עוד פעם יאשימו אותי שאני עושה בלגן. אמא הרגיעה אותי ואמרה: "ליאור, אל תחשוש, אנחנו נלך איתך ונשמע ואז נחליט יחדיו מה עושים". נרגעתי, אני לא לבד, אמא איתי, ואולי גם אבא. הלכתי לחדרי כשאני מהרהר מה יהיה בפגישה, מצד אחד מייחל לה ומצד שני חושש. מה ימצאו ? האם ניתן לעזור לי בכלל ? מה באמת עושים בפגישה עם מאמן ? אולי אני מקרה אבוד ?....